הסיפור המכונן של אומתנו

בפרשתנו מובאת מצוות וידוי ביכורים. לכאורה מצווה זו עוסקת בהודאה לה’ על פרי הארץ. מביאים מראשית כל פרי האדמה, שמים לפני המזבח ומודים לה’ על הארץ הטובה. אך אם נתבונן במילות הווידוי, נראה כי מביא הביכורים מתמקד בסיפור הנדודים של האבות ושל עם ישראל במצרים, עד לרגע הגעתם לארץ ישראל:

וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ד’ אֱלֹהֶיךָ אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב: וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה: וַנִּצְעַק אֶל ד’ אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע ד’ אֶת קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ: וַיּוֹצִאֵנוּ ד’ מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים: וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ: וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ד’ וְהִנַּחְתּוֹ לִפְנֵי ד’ אֱלֹהֶיךָ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לִפְנֵי ד’ אֱלֹהֶיךָ.

מלשון הווידוי נראה שהבאת הביכורים מנוצלת כהזדמנות לדבר על ביאתנו אל הארץ. יצויין גם שהשורש ב.ו.א. נזכר בפרשה זו שש פעמים, שלוש מתוכן במובן של הבאת ביכורים ושלוש – במובן של ביאתנו אל הארץ.

אין לך דבר שמלמד אל מרכזיות הביאה אל הארץ שבמצוות וידוי ביכורים מאשר ההכרזה שבה פותח מביא הביכורים: וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְאָמַרְתָּ אֵלָיו הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַד’ אֱלֹהֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ד’ לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ.

לכאורה צריך עיון, מדוע מביא הביכורים עוסק בהגעה ההיסטורית אל הארץ, ולא זו בלבד אלא שהוא מספר את כל סיפור הנדודים הקשה ומכריז בגוף ראשון יחיד: בָאתִי אֶל הָאָרֶץ. הלוא מדובר גם באדם שחי כבר דורות רבים בארץ. מדוע הוא אינו יכול להודות בפשטות על פירות הארץ?

כדי להבין מצווה זו כראוי, יש לשים לב לייחודיות הסיפור הלאומי של העם היהודי. לכל אומה ואומה יש סיפור היסטורי מכונן שהכל גדלים עליו. לצרפתים – המהפכה הצרפתית, לאמריקאים – מרד המושבות, וכן כיוצא באלו. אצל אף אומה הסיפור לא עוסק בעצם הזכייה באדמה שהם יושבים עליה. הסיפור המכונן עוסק בעצמאות, בחירות, בתרבות, אבל לא בעצם ההגעה אל המולדת. נקודת המוצא של הסיפור הלאומי באה תמיד אחרי שהעם כבר חי על אדמה משותפת, כדבר מובן מאליו.

אך אצל היהודים זה לא כך. עם ישראל מקבל את אדמתו מה’. סיפורנו אינו מתחיל משותפות בין אנשים המקובצים על טריטוריה אחת אלא להיפך, זהו סיפור של טריטוריה שניתנה לאנשים שהתקבצו יחד לכרות ברית עם ה’. הברית *היא* נקודת המוצא ו*היא* הסיפור המכונן של אומתנו.
כיוון שהארץ ניתנה לנו בתוך מסגרת הברית, לעולם אנו צריכים להצדיק את ישיבתנו עליה. הגוי אינו צריך למצוא צידוק לישיבתו על אדמתו. זהו מקומו. כאן נולד וכאן ימות. אולם ארץ ישראל שייכת לה’ וישיבתנו בה היא אך ורק בתוך הסיפור של הברית. כלשון הפסוק: כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי (ויקרא כה כג). לאמור, הארץ איננה מובנת מאליה עבורנו. לעולם אנו אורחים בה, ותמיד עלינו להצדיק את ישיבתנו עליה.

מצוות וידוי ביכורים חוזרת אל נקודת הזמן שבה באנו אל הארץ. ולא בכדי. היהודי אינו יכול לגשת למקדש ולהודות על פירות הארץ. אם כך יעשה, יהיה במשמע שהארץ מובנת מאליה, והוא מודה רק על היבול הטוב שצמח בה. לכן הוא פותח קודם כל בהכרזה: בָאתִי אֶל הָאָרֶץ, ומתאר באריכות את תלאות נדודי אבותינו ומצייר עצמו כאילו הוא עצמו יצא ממצרים ואך זה עתה בא אל הארץ.

לתפיסה זו יש השלכות על כל צורת הקיום של היהודי. הקיום הבסיסי ביותר שלנו, האדמה שאנו יושבים עליה, איננה מובנת מאליה עבורנו, אלא היא רק כלי למימוש הברית עם ה’. הדברים נכונים לכל שפע שמגיע לידינו, שעלינו לחוות אותו בתוך ההקשר של הברית עם ה’, ולבחון כיצד הוא יכול לסייע בידינו לעשות את רצונו. באופן זה האדם מתרומם, וכל הנאותיו נכנסות לתוך הסיפור המכונן של הברית עם ה’, כמו במצוות וידוי ביכורים.