“לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט לֹא תַכִּיר פָּנִים וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד, כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִים”.
הפסוק מתייחס לחכמים ולצדיקים, ולא בכדי. איסור השוחד אינו מוגבל רק לטיפשים ולרשעים שאינם מבינים מהו דין אמת, אלא חל גם על חכמים וצדיקים העלולים להיות מושפעים ממנו.
עם זאת, עלינו לשאול: כיצד ייתכן שצדיק יושפע משוחד? האם ברגע שקיבל שוחד, אין הוא מאבד את מעמדו כצדיק? התשובה לכך טמונה בדברי חכמינו, שהרחיבו את איסור השוחד גם ל’שוחד דברים’. כלומר, שוחד שאינו כספי אלא מתבטא בטובות הנאה מילוליות, מחוות קלות של כבוד וכדומה.
באופן כללי, נראה שחז”ל יצאו מגדרם כדי להמחיש עד כמה רחבים גבולותיו של איסור השוחד. בגמרא במסכת כתובות (קה:) מסופר על רבי ישמעאל בר’ יוסי, שאריסו נהג להביא לו סל פירות בכל ערב שבת. פעם אחת הקדים האריס והביא את הסל ביום חמישי. כשנשאל לפשר השינוי, הסביר בפשטות: “יש לי היום דין תורה אצלך, וניצלתי את ההזדמנות שאני עולה אליך כדי להביא גם את הסל”. רבי ישמעאל השיב מיד: “אם כך, אני פסול מלדון אותך”. באותה סוגיה מובא גם סיפור על האמורא שמואל, שפסל את עצמו מלדון בעקבות סיוע קל שקיבל בירידה מספינה.
העיקרון בבסיס איסור השוחד הוא פשוט: ממון, טובת הנאה או כבוד עלולים להטות את שיקול דעתו של האדם, ואין אדם שיכול להתגבר לחלוטין על הטיה זו. רש”י מדגיש זאת בפירושו: “ולא תקח שוחד – אפילו לשפוט צדק”. כלומר, גם אם האדם נחוש בדעתו לדון על פי האמת והיושר, עדיין אסור לו לקבל שוחד.
היכולת לשפוט באובייקטיביות עומדת בניגוד מתמיד לנטייה האנושית הטבעית לפעול על פי האינטרס האישי. התורה מכירה בחולשה אנושית זו, ובמקום לדרוש מהאדם להיות על-אנושי ולהתגבר על ההטיה האישית, היא מורה לו להימנע לחלוטין ממעורבות בדין שיש לו בו אינטרס או עניין כלשהו. זו הסיבה שהפסוק אינו עוסק ברשעים אלא דווקא בצדיקים.
חשוב להדגיש כי עקרונות איסור השוחד אינם מוגבלים לשופטים ודיינים בלבד. בעל ערוך השולחן (חושן משפט ט, א) מרחיב את תחולת האיסור: “ולאו דווקא דיין אסור בקבלת שוחד אלא אפילו *כל הממונים וכל העוסקים בצרכי ציבור* אף שאין דיניהם דין תורה ואסורים להטות הענין בשביל אהבה או שנאה וכל שכן על ידי לקיחת שוחד”. כלומר, כל עמדה שלטונית הכוללת הכרעות עלולה להיות מושפעת מעיוות השוחד. חשוב לציין שגם כאן, המונח “שוחד” אינו מתייחס רק לממון, אלא גם ל”שוחד דברים”.
בעניינים ציבוריים קיימת הטיה נוספת הקשורה למעמד ושררה: לעתים, מנהיג נדרש לחזור בו מעמדה שהייתה נכונה בעבר אך כעת אינה רלוונטית. אולם, שיקולי כבוד עלולים למנוע ממנו לעשות זאת. במקרים אחרים, הכרעה מסוימת עשויה לדרוש עמידה איתנה מול קולות קיצוניים.
איש ציבור צריך להיות מודע להטיות אלו ולא להטות את משפט הציבור בגללן.
עוד ראוי להוסיף, כי חוץ מההקשר הציבורי והמשפטי, איסור השוחד רלוונטי גם לחיי כל אדם מישראל. לפתחו של כל אחד מאיתנו מוטלות הכרעות אישיות כבדות משקל, חלקן בעלות פוטנציאל להטות את מהלך חיינו לכיוונים שונים. בהחלטות אישיות אלה, אנו עלולים “להטות משפט” ו”להכיר פנים” במובן של הליכה בעקבות הכבוד או המעמד, השררה או טובת ההנאה האישית.
לעתים, ההטיה אינה נובעת אפילו מטובת הנאה מיוחדת, אלא פשוט מרצון לדבוק במוכר ובישן. גם על מצבים אלו בחיינו האישיים חל העיקרון האלוקי של “לא תטה משפט ולא תכיר פנים”. עלינו להיזהר מ”התעוורות” הנגרמת מ”שוחד” זה ולהימנע מסילוף הדרך הנכונה בגלל הטיות אישיות אלו.
