בדרכו של יעקב למצרים הוא עוצר בבאר שבע. וַיִּסַּע יִשְׂרָאֵל וְכָל אֲשֶׁר לוֹ וַיָּבֹא בְּאֵרָה שָּׁבַע וַיִּזְבַּח זְבָחִים לֵאלֹקֵי אָבִיו יִצְחָק. התורה אינה מסבירה מדוע הוא עוצר ומה תכלית העבודה המיוחדת שהוא עובד שם. אולם מתוך התגלות ה’ אליו במראות הלילה אנו למדים על הדילמה הגדולה שיעקב היה שרוי בה.
בעת ההיא מצרים היא אימפריה ללא עוררין. היא התרבות השלטת (כתב), היא מרכז הטכנולוגיות החדשות (פירמידות, חקלאות), היא אסם התבואה שכל הארצות ניזונות ממנו, והיא הכוח השולט בכל המרחב. ההגירה למצרים היא פיתוי עצום שעומד בפני כל אדם באזור, ומי שיורד לשם, לא במהרה עולה.
כאשר אברהם אבינו יורד למצרים הקב”ה אינו מזהיר אותו לעלות. אולם אברהם אינו זקוק לכך. מעצמו הוא עולה חזרה לארץ בהזדמנות הראשונה שנקרית בפניו. אצל אברהם ההליכה לארץ ישראל היא לב הזהות שלו. אברהם העברי – כל העולם מעבר אחד והוא מן העבר השני. הוא הזדכך בניסיונות כבשן האש, ועקר את עצמו מארצו וממולדתו ומבית אביו. פיתויי מצרים אינם מהווים שיקול אצלו, אפילו לא כהוי־אמינא.
אך בימי יצחק, כאשר היה רעב בארץ והיה בדעתו לרדת מצרימה, התגלה אליו ה’ כדי להזהירו: “אל תרד מצרימה שכון בארץ אשר אומר אליך”. יצחק הוא עולה תמימה ועליו להישאר בארץ ישראל. תפקידו לא הכין אותו לניסיונות של מצרים, ולכן הוא צריך להתמיד במגורים בארץ.
בתווך ניצב יעקב. הוא מתבשר שבנו אהובו נמצא במצרים והוא מבקש ‘אלכה ואראנו בטרם אמות’. אולם על סיפה של ארץ ישראל, בגבול הדרומי האחרון, בבאר שבע, הוא עוצר ומתלבט מה נכון לו לעשות: האם לרדת כמו אברהם, או להישאר כמו יצחק.
מצד אחד הוא איש תם יושב אוהלים, מצד שני הוא התמודד בהצלחה עם לבן ועם עשו. הוא גם כבר יצא פעם אחת לגלות, כאשר נשלח לחרן, ושב משם כאשר ידו על העליונה. אלא שכמה הבדלים יש: בזמנו הוא נאלץ לברוח מפני עשו, כעת הוא אינו מוכרח לרדת; בזמנו הירידה הייתה מוגבלת לזמן, כשהוא מתכנן לשוב הביתה עם כל משפחתו, כעת הוא מתכוון להישאר במצרים עד מותו ומשפחתו בסיכון להיטמע שם; והעיקר: בזמנו הוא הלך לגלות מרה אצל רמאי בן רמאי שכל רצונו היה לברוח ממנו חזרה לבית אביו, ואילו עתה הוא הולך לרדת למצרים, האימפריה העשירה, כשמשפחתו הולכת להיות סמוכה לשולחן המשנה למלך ולחיות בהרווחה גדולה.
האם אין חשש שמשפחתו תשתקע במצרים, האם אין עליו לנהוג כיצחק אביו שנשאר לגור בגרר ולא ירד מצרימה? זו הסיבה שיעקב עוצר בבאר שבע וזובח זבחים לאלוהי אביו יצחק.
תשובתו של ה’ היא: אָנֹכִי הָאֵ-ל אֱלֹקֵי אָבִיךָ אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם, אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ. מתוך דברי ה’ אנו למדים ממה חשש יעקב: הוא פחד שהוא לא יצליח לעלות, וכנגד זה ה’ מרגיעו: א. כי לגוי גדול אשימך שם – לא תיטמעו במצרים אלא תהיו לעם נפרד. ב. אנכי ארד עמך – השגחת ה’ תלווה אתכם שם. ג. ואנכי אעלך גם עלה – התוצאה מובטחת, לא תישארו שם. ד. ויוסף ישית ידו על עיניך – ילדיך ימשיכו בדרכך ולא ייהפכו למצריים.
יעקב נוקט כמה פעולות שנועדו להבטיח את העלייה שלהם חזרה. ראשית הוא מוודא שהם יגורו בנפרד, בארץ גושן, תוך שמירה על זהות מובדלת מהמצרים. בנוסף הוא קורא ליוסף ומשביע אותו לקוברו בארץ ישראל. מדוע הוא מבקש שבועה ואינו מסתפק בבקשה אישית, משום שהוא רוצה להשריש בבני יעקב את ההבנה: אנחנו כאן רק לזמן קצר. מקומנו הוא שם, בארץ כנען. ואכן גם יוסף משביע להעלות את עצמותיו ממצרים, כהמשך למחויבות שהשריש בהם יעקב.
נמצאו אם כן שלוש הוראות שונות לגבי הירידה למצרים:
אברהם ירד ללא כל חשש
על יצחק נאסר לרדת
יעקב יורד, על פי הוראת ה’, אך פועל כדי להבטיח את עליית משפחתו חזרה
החשש מפני היטמעות ואובדן הזהות אמיתי וראוי להתייחסות כבדת משקל, אך לכל אדם ולכל עת נכונה דרך אחרת, בהתאם לתפקיד, לאישיות ולזמן. יש מי שיכול לגבור על החשש הזה בקלות, יש מי שלגביו הדרך הנכונה היא כלל לא להתחכך בסיכון, ויש מי שההיטמעות מהווה לגביו אתגר אך הוא נדרש לעמוד בו.
