אנחנו רגילים ללמוד את קטעי האגדה וקטעי ההלכה שבגמרא, באופן נפרד. אך פעמים רבות, הסתכלות זו גורמת לנו לפספס מסרים מרכזיים הטמונים בתוך האגדות. כזה הוא המקרה של הסיפור שלמדנו בימים האחרונים (בבא קמא נ.) על בתו של ‘נחוניא חופר שיחין’, שנפלה לבור גדול, ורבי חנינא בן דוסא אמר כי הוא בטוח שהיא תינצל, מכיוון שאביה הצטער וטרח בחפירת בורות למען עולי ירושלים. ואכן כך היה. בתו של נחוניא זכתה לנס מופלא ויצאה בריאה ושלמה מן הבור. אך כשקוראים את הסיפור בהקשרו המקורי בגמרא, רואים שהוא מצוי בין שתי אנקדוטות נוספות על ‘נחוניא חופר שיחין’, וליד דיון על כך שהקב”ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה ואינו מוותר.
לפני הסיפור על בתו של נחוניא חופר שיחין, הגמרא קובעת כי אדם שחופר בור עבור הרבים, פטור משעה שהוא מוסר את הבור לשימוש הרבים. כדאי לשים לב כי גם אדם שחופר בור עבור הרבים נושא באחריות במשך כל זמן העבודה על כריית הבור, אך מרגע שהוא מסיים את הבור ומעביר אותו לרבים, האחריות לשמור על הבור עוברת לרבים.
נחוניא חופר שיחין היה ממונה במקדש על חפירת בורות (משנה שקלים ה, א, וראו רש”ש כאן, ודבריו דחוקים) ונהג למסור את הבורות לרבים ובכך לסיים את האחריות שלו. ועל כך מסיימת הגמרא כי “כששמעו חכמים בדבר, אמרו קיים זה (נחוניא חופר בורות) הלכה זו”. הגמרא עצמה תמהה מה החידוש בכך שהוא שמר על הלכה? ומתרצת כי יש לגרוס “קיים זה *אף* את ההלכה הזו”.
אך דומה כי מתחת לפני השטח יש ביקורת סמויה על נחוניא חופר שיחין שמיד כשסיים את החפירה למען הציבור הוא הסיר אחריות מהשמירה על הבורות. קריאה זו מתחזקת מנוסח התוספתא (בבא קמא ו, ה) שהיא המקור של ההלכה אצלנו בגמרא, שם נאמר “וכשבא הדבר לפני החכמים, אמרו: עשה זה כהלכה”. בנוסח התוספתא ברור כי היו טענות על נחוניא, ולכן הדבר ‘בא’ לפני חכמים, וחכמים גם הגיבו כי אכן נחוניא פעל כהלכה, וההלכה מאפשרת למי שפועל למען הציבור וחופר עבורו בורות, להעביר את האחריות על שמירת הבור לציבור הרחב.
על רקע זה הגמרא מספרת את הסיפור המוכר כי בתו של ‘נחוניא חופר שיחין נפלה לבור (ה)גדול’, וניצלה בגלל מאמצי אביה בכל מה שקשור לחפירת בורות. אך מיד לאחר מכן, מספר לנו רבי אבא כי “אף על פי כן, מת בנו בצמא, שנאמר ‘וסביביו נשערה מאוד’, מלמד שהקדוש ברוך הוא מדקדק עם סביביו אפילו כחוט השערה”.
ופרשנים רבים תמהו (ראו לדוגמה תוספות ד”ה דבר) , כיצד העובדה שבנו מת בצמא כשאביו דאג לבורות מים, מסתדרת עם הקביעה של ר’ חנינא בן דוסא כי ‘לא ייתכן שבתו של נחוניא מתה בדבר שאביה טרח בו’? כמו כן, יש לתהות מה הוא אותו חטא שעליו אומר ר’ אבא שהקב”ה דקדק עם נחוניא כחוט השערה ולא הציל את בנו ממוות בצמא?
נראה להציע, כי הגמרא רומזת כי נחוניא חופר שיחין בחר לסיים את תרומתו לציבור העולים בכריית הבור, אך מרגע שהבור נכרה והיה מוכן לקליטת מים הוא העביר את הבור לרשות הציבור. ומכיוון שכך, הרי שבכל הנוגע לעצם כריית הבור, זכה נחוניא להגנה הייחודית של “וכי אותו דבר שנצטער בו אותו צדיק, זרעו יכשל בו?”. אך בכל הנוגע לתפעול הבור, לשלב שבו יש בבור כבר מים, לא זכה נחוניא לאותה הגנה, ובנו מת בצמא. וזו הסיבה שסוגיית הגמרא עוברת לדון על דקדוק הדין, על כך שהקב”ה בוחן גם פרטים של מעשים טובים, וכל הנהגתו בדקדוק ובדיוק.
