לפני מותו, קורא יעקב לבנו יוסף ומבקש ממנו שיישבע למלא את בקשתו האחרונה: וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם, וְשָׁכַבְתִּי עִם אֲבֹתַי וּנְשָׂאתַנִי מִמִּצְרַיִם וּקְבַרְתַּנִי בִּקְבֻרָתָם.
בסוף הפרשה אנו מוצאים בקשה דומה שבאה מכיוונו של יוסף. גם הוא משביע את אחיו: וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אָנֹכִי מֵת וֵאלֹהִים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב, וַיַּשְׁבַּע יוֹסֵף אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה.
שני הבדלים בולטים בין יעקב ליוסף. הראשון: יעקב מבקש להיקבר עם אבותיו. הוא לא מדבר על ארץ ישראל. הוא מבקש שלא להיקבר במצרים, אך אינו מזכיר את הארץ. עיקר הדגש בדבריו הוא על חיבורו חזרה אל האבות. לעומת זאת, יוסף מתחיל את דבריו בהבטחה שאלוקים יפקוד אותם וישיב אותם לארץ ישראל, וכהמשך לכך מזהיר אותם שכשהם יעלו ארצה ייקחו עמם את עצמותיו. ההבדל השני: יעקב מבקש להעלותו מיידית ולקבור אותו מחוץ למצרים, ואילו יוסף מבקש רק להעלות את עצמותיו, ולא באופן מיידי אלא כאשר יפקוד אותם ה’ ויעלה אותם לארץ.
כאן עלינו לעצור ולשאול, מדוע יוסף לא מבקש להעלותו מיד ולקוברו בארץ ישראל. שאלה זו מהדהדת שאלה חמורה יותר: מדוע משפחת יעקב כולה אינה עולה ממצרים מיד בתום שנות הרעב. הרי כאשר יוסף הציע לאחים להוריד את יעקב למצרים, לא היה בתוכניתו שמשפחת יעקב תשתקע שם. הוא מבקש מאחיו לומר ליעקב: רְדָה אֵלַי אַל תַּעֲמֹד… וְכִלְכַּלְתִּי אֹתְךָ שָׁם כִּי עוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים רָעָב פֶּן תִּוָּרֵשׁ אַתָּה וּבֵיתְךָ וְכָל אֲשֶׁר לָךְ. לאמור, יוסף התכוון לירידה זמנית, למשך שנות הרעב בלבד. יעקב גם הוא לא התכוון שמשפחתו תישאר שם. הוא ביקש רק: אֵלְכָה וְאֶרְאֶנּוּ בְּטֶרֶם אָמוּת. אם כן, מדוע הם לא שבים? השאלה קשה גם על יעקב שמבקש לקוברו מיידית בארץ ישראל, אך עם כל זאת אינו עולה בעצמו כאשר הרעב נגמר.
נראה כי הדבר ששינה את כל התוכניות הוא הנבואה שיעקב קיבל במראות הלילה, בבאר שבע, על סף הירידה למצרים: אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם. כאן התבשרה משפחת יעקב שהירידה הזו למצרים היא זו שמיישמת את הבטחת בין הבתרים, והתוכנית היא לשוב ולעלות לארץ ישראל אחרי שייעשו לגוי גדול עצום ורב.
מדוע באמת צריכים בני יעקב להתפתח לעם דווקא בארץ זרה. מדוע לא יעשו זאת בארץ ישראל?
בברית בין הבתרים ובנבואת מראות הלילה של יעקב רואים שההתפתחות של עם ישראל צריכה להיעשות דווקא במצרים. המטרה היא שעם ישראל יברר ויוציא מתוך הטומאה של מצרים את הנקודות הנכונות, ואותן הוא ייקח איתו להקמת העם והארץ המיועדים. העיקרון הזה נכון לכל הגלויות של ישראל, אולם כאן, בנקודת הרֵאשית של עם ישראל, יש עניין מיוחד. היצירה של העם צריכה להופיע דווקא מתוך מצרים מפני שהיא התרבות המפותחת ביותר של אותה עת. בתוך האימפריה האדירה אמור עם ישראל להתפתח כעובר במעי אימו, כגרעין בתוך האדמה. בזמן זה הוא יקנה את מה שנכון לקנות ויקיא את מה שנכון להקיא, עד שה’ יוציא אותו והוא ייוולד כעם שעומד לעצמו.
זהו פשר הנבואה ‘כי לגוי גדול אשימך שם’. דווקא שם ייעשה עם ישראל לגוי גדול, כשהוא מתכתב עם התרבות השלטת, עומד מולה ומעמיד איך אומה צריכה להיראות בצורתה הטובה והראויה. זהו עומק דברי חז”ל (ברכות ט ב) “וינצלו את מצרים א”ר אמי מלמד שעשאוה כמצודה שאין בה דגן ור”ל אמר עשאוה כמצולה שאין בה דגים”. הם הפיקו ממצרים את כל מה שניתן להפיק ממנה, גם במובן התרבותי. גם משה רבנו, הגואל, יוצא דווקא מתוך בית פרעה, מה שמאפשר לו לקחת משם את כל תכסיסי המלכות הטובים והראויים להנהגת עם ישראל.
יעקב ידע, אם כן, שארץ ישראל, שהוא מבקש להעלותו אליה עם מותו, איננה עומדת לעת עתה אלא כהבטחה רחוקה. בניו צריכים להישאר במצרים, ובזמן שיעלוהו ארץ ישראל עוד לא תהיה מקום מגוריהם של בני ישראל. הסיבה שהוא מבקש שיקברו אותו בה היא כדי שיזכרו שמצרים היא לא מולדתם, השורשים שלהם אינם נמצאים בה. כל אבותיהם הקדומים קבורים הרחק ממנה. זו הסיבה שהוא מבקש לקבור אותו מיידית מחוץ למצרים, כדי להזכירם בכל זמן מגוריהם שם שלא ישתקעו בה כאזרחים. זה גם הטעם שהוא לא מזכיר את ארץ ישראל, משום שעלייתו איננה העלייה המיועדת לארץ ישראל, אלא רק סימן וזיכרון לקראת העלייה האמיתית שתתרחש רק כשיסיימו את הגלות הארוכה שם.
לעומת זאת, יוסף מדבר על היציאה המובטחת. זו שעתידה לבוא בזמן גאולת מצרים. יוסף נשאר עם בני ישראל עד סוף גלותם. הוא חלק מהסיפור של ‘לגוי גדול אשימך שם’. לכן, בקשתו היא שבסופה של הגלות יזכרו את שבועתם לעלות חזרה לארץ ישראל ושייקחו אותו עימם.
