רבינו ניסים, ראש ישיבת קירואן, זכה לתואר “ראש בי רבנן” מאת ראשי ישיבות בבל. הוא ניהל קשרי מכתבים עם רב האי גאון ורבי שמואל הנגיד, וזכה להערכה והוקרה מגאוני בבל וחכמי ספרד. בין תלמידיו נמנה הרי”ף, רבי יצחק אלפסי. ובכל זאת, אותו גדול מתייפח בבכי קורע לב. מה גרם לצדיק כזה לבכות כך?
הוא מבטא את כאבו במילים כואבות: “בַּמָּה אֲקַדֵּם, אוֹ מַה רְפוּאָה אֲבַקֵּשׁ, כְּבֵן סוֹרֵר וּמוֹרֶה הָיִיתִי, כְּעֶבֶד מוֹרֵד עַל אֲדוֹנָיו, כְּתַלְמִיד חוֹלֵק עַל רַבּוֹ, אֶת אֲשֶׁר הִתַּרְתָּ אָסַרְתִּי, וַאֲשֶׁר אָסַרְתָּ הִתַּרְתִּי… אֵת אֲשֶׁר הֵקַלְתָּ הֶחֱמַרְתִּי, וַאֲשֶׁר הֶחֱמַרְתָּ הֵקַלְתִּי”.
במקום אחר, חסיד ברסלב עומד בפתח חדרו של רבו, שבור לחלוטין, מבקש נחמה. לא לחינם טרח ימים ולילות להגיע אל הצדיק לעצה. “אין לי טעם עוד בלימוד תורה, איבדתי את הטעם באידישקייט”. רבי נחמן מרגיע אותו ומכוון אותו אל התיקון: “וכמה בני אדם פסקו מלימודם לגמרי על ידי ריבוי הדקדוקים שלהם, ומאומה לא נשאר בידם. אבל כשירגיל עצמו ללמוד במהירות בלי דקדוקים הרבה – התורה תתקיים בידו, ויזכה ללמוד הרבה מאד, גמרא ופוסקים כולם, ותנ”ך ומדרשים וספרי הזוהר וקבלה ושאר ספרים כולם” (שיחות הר”ן, עו).
בחור ישיבה, לאחר שנה בישיבה גדולה, מוצא עצמו במשבר. בתחילה היה נרגש ושמח, אך כעת הוא שבר כלי. הוא לא מחכה לאלול הקרוב, הוא לא רוצה להתחיל, אין לו טעם. הוא לא יודע להצביע בדיוק על מקור הבעיה, אבל קשה לו. אוי לו אם יעיז לספר על זה למישהו. ואז נתקלים עיניו בדברי הרש”ר הירש על הפסוק: “אֵת כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם אֹתוֹ תִשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ”.
הרש”ר הירש מפרש: “אל תמציא לך דרכים חדשות של עבודת הא-ל; אל תבקש להתרצות לא-להיך בדרכים שונות מאלה שנקבעו על ידיו. רק אם תעשה בנאמנות את מה שהוא ציווה, תביע את הכניעה שהוא מצפה לה ממך. הוא הטיל עליך מצוות והורה לך כיצד לקיים אותן, ומצוות אלה ודרכי קיומן מבטאות את רצונו. הן אומרות לך מה הוא מצפה ממך ומה עליך לעשות כדי לעצב את חייך על פי רצונו. כדרך שאין בהן פרי מחשבות לבך אלא הן תכתיב א-להיך, כן אסור לך לתקן אותן, להוסיף עליהן או לגרוע מהן. עם כל תוספת או מגרעת הן תחדלנה להיות תכתיב א-להיך”. עד כאן לשונו.
בני הדור הצעיר חייבים להתחנך לקיום מצוות התורה המדויקות בתורה ובשולחן ערוך, ללא תוספות מיותרות. יש להמתיק, לחבר ולהנגיש את התורה, להסביר עיקר וטפל, ולהבחין בין החומרות האמיתיות לאלו שנוספו. רק כך נוכל לכוון את הדור הצעיר ללמוד “במהירות בלי דקדוקים הרבה”, ולזכות ללמוד “הרבה מאד, גמרא ופוסקים כולם”.
