בָּנִים אַתֶּם לַה’ אֱלֹהֵיכֶם לֹא תִתְגֹּדְדוּ וְלֹא תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת (דברים יד, א).
מדוע דווקא לגבי איסורים אלו הקדימה התורה את היותנו בנים למקום? רש”י רואה בכך קריאה לישראל להיות “נאים”, כראוי לבניו של מקום, “ולא גדודים ומקורחים”. ועדיין צריך ביאור במה זה שונה מאיסורים נוספים של השחתת הגוף כדוגמת כתובת קעקע, שבהם לא הוזכר היותנו בניו של ה’.
הרמב”ן הביא את פירוש האבן עזרא, שכבנים של ה’, אל לנו להצטער יותר מדי במות הקרובים, אלא עלינו לסמוך על אבינו שבשמים כבנים הסומכים על אביהם שלא יעשה להם רע. אולם עיקרון זה נכון לגבי כל סבל שמגיע לאדם, ואילו הפסוק מורה שהוזכרו איסורים אלו דווקא בהקשר למוות. ואכן, הרמב”ם (הל’ ע”ז יב, טז) כתב שהקורח ראשו או השורט בבשרו על ביתו שנפל ועל ספינתו שטבעה בים, פטור.
על כן נראה לומר שעיקר מנהג הגויים להתגודד ולקרוח קרחה הוא למת, משום שמעשים אלו הם פגיעה בגוף וניוולו, והאבל עושה זאת כדי לבטא שאל מול המוות הגוף מאבד את חשיבותו. הגוי הנוהג כך פועל מתוך תחושת ייאוש. בפגיעתו בגופו הוא מבטא את התפיסה ש”הכל הבל הבלים” – כלומר, שהחיים חסרי משמעות ותכלית. לפי השקפה זו, אין חשיבות אמיתית לגוף, שנתפס רק ככלי זמני המכיל את החיים לפרק זמן קצוב.
לעיוות זה, הרואה בגוף כלי בלבד ומתייאש אל מול המוות, יש שתי צורות ביטוי. הצורה הראשונה היא כאשר אדם מגיע למסקנה שאין משמעות לחיים בכלל. תפיסה זו מובילה ל”הבל הבלים” במובנו השלילי ביותר, כפי שמתואר בתחילת ספר קהלת לפני שמגיע למסקנתו החיובית. במצב זה, האדם מאבד כל תקווה ומוטיבציה לחיות חיים משמעותיים, בניגוד גמור לתפיסה התורנית של “ובחרת בחיים”. הצורה השנייה, שאולי מסוכנת אף יותר, היא כאשר אדם מאמין שאין לחיים בעולם הזה שום משמעות, והוא מייחס ערך רק לעולם הבא. גישה זו עלולה להוביל להתעלמות מהאחריות שיש לאדם בחייו הארציים ומהתפקיד שהועיד לו ה’ כשנפח נשמה בתוך גופו.
כנגד השגיאה הזו באה התורה ומלמדת – בנים אתם לה’ אלוקיכם. עובדת היותנו בנים לה’ מהווה תגובת נגד לזלזול בגוף. הכיצד? נראה לבאר זאת על פי דברי המשנה במסכת אבות: “הוא היה אומר, חביב אדם שנברא בצלם, חבה יתרה נודעת לו שנברא בצלם, שנאמר ‘כי בצלם אלהים עשה את האדם’. חביבין ישראל שנקראו בנים למקום, חבה יתרה נודעת להם שנקראו בנים למקום, שנאמר ‘בנים אתם לה’ אלהיכם'”.
במשנה זו מונח חידוש גדול. היא מציבה שתי קומות: כל אדם חביב בשל היבראו בצלם אלוקים, ועם ישראל חביבים בשל היותם בנים למקום. אלו לא שני דברים נפרדים, אלא שתי מעלות העומדות אחת על גבי רעותה. כל אדם נברא בצלם אלוקים ומשמעות הדבר היא שהוא ‘שגריר’ כביכול של אלוקים כאן בארץ, מכאן חביבותו של כל אדם שנברא בצלם. על כך נוספת החביבות של ישראל אשר מייצגים את אלוקים בארץ ביתר שאת כי הם בניו ויש להם תפקיד לגלות את כבודו בארץ. זוהי אינה מעלה נפרדת אלא תוספת על קודמתה.
על פי המשנה, נוכל לבאר את משמעות הפסוק. ההבנה שיש לאדם תפקיד בארץ, והקב”ה נפח כביכול בגופו נשמת חיים כדי שיהיה נציג האלוקים בזה העולם, יש בה כדי לדחות כל מחשבת טעות בנוגע לחוסר המשמעות של העולם. אין להעלות על הדעת שהגוף מזולזל וחסר ערך, אם אתה עשוי בצלם ובדמות והקב”ה בחר אותך כבן שלו לגלות את ייחודו בארץ.
בנים אתם לה’ אלוקיכם – פירושו של דבר שגופכם אינו רק עשוי בצלמו של אלוקים, אלא אתם בניו חביביו שנבחרו לייצגו בארץ. תודעת התפקיד הזו עומדת נגד מנהגי הגויים להתגודד או לשים קרחה בין העיניים למת. ההבנה שיש לנו שליחות בעולם מעניקה משמעות אינסופית לאדם החי בעולם הזה – משמעות ששום מפגש עם המוות אינו יכול לה.
