באמצע סוגיות הגמרא העוסקות בדיני אש (בבא קמא נט: ועד סוף הפרק), הגמרא מתגלגלת להתעסק בסוגיה הרגישה של ‘הצלת עצמו בממון חברו’. הגמרא מביאה את פירושו של רב הונא לסיפור חידתי המופיע בסוף ספר שמואל (שמואל ב, כג). לפי פירושו של רב הונא, דוד התלבט האם להצית שדה שהתחבאו בו פלשתים שהיוו איום בטחוני. ההתלבטות שלו נבעה מכך שהוא “מציל עצמו בממון חברו”, שכן, השדה והתבואה שבתוכה היו בבעלות ישראלית. חכמים השיבו לו כי “אסור להציל עצמו בממון חברו, אבל אתה מלך אתה, ומלך פורץ לעשות לו דרך, ואין מוחין בידו”. ודוד בחר שלא להשתמש במעמדו הייחודי כמלך, ונמנע משריפת הגדיש.
הגמרא כפשוטה העלתה קושי אינטואיטיבי אצל כל הראשונים (תוספות, רשב”א, רא”ש), וכי ייתכן שאדם שנמצא בסיכון פיזי ממשי לחייו לא יוכל להזיק את ממון חברו? הראשונים אפילו לא טורחים להזכיר כי יש בגמרא הנחיות הפוכות, כך לדוגמה, נאמר בגמרא (בבא קמא קיז:) שנרדף ששבר במנוסתו כלים של אדם אחר, חייב לשלם, אך ברור שמותר לו לעשות כך. ולכן, הראשונים הסבירו כי ספקו של דוד לא היה ‘האם מותר להציל עצמו בממון חברו’, אלא ‘האם המציל עצמו בממון חברו חייב לשלם’. אלא שכבר העירו רבים (ראו לדוגמה שו”ת בנין ציון סימן קסז ואילך) כי פירוש זה דחוק בלשון הגמרא. ואפשר להוסיף תמיהה נוספת: אם אכן אין ספק שמותר להציל עצמו בממון חברו, אלא שיש רק חובה לשלם, למה דוד המלך החליט בסופו של דבר שלא לשרוף את השדה? (קשה לדחוק בלשון הגמרא כי ‘הצלת השדה בידי דוד’ משמעותה שהוא שילם).
ואכן, מדברי רש”י משתמע כי את הגמרא יש לקרוא כפשוטה, וכי דוד שאל על ‘עצם ההיתר’ להציל עצמו בממון חברו. אלא שאם כך, אנחנו אכן חוזרים לשאלת הראשונים האינטואיטיבית: וכי אדם לא יכול להזיק ממון של אחרים בכדי להציל עצמו? (ראו בפרשת דרכים לבעל המשנה למלך דרוש יט, שתמה כך על רש”י). היו שניסו לטעון כי רש”י מתבסס על שיטת תנאים כי יש למסור נפש גם על הגזל, אך גם בשולחן ערוך (חושן משפט שנט ד) נפסק ללא חולקים “אפילו מי שבסכנת מוות וצריך לגזול את חברו, צריך ליקח על מנת לשלם”.
נראה להציע כי שדה הפלשתים שדוד התעניין בכיבושה לא הייתה האפשרות האסטרטגית היחידה. דרכו של עולם כי במלחמה יש יותר מדרך אחת ומאפשרות אחת, והספק של דוד היה האם יש לתת משקל לכך שההליכה בדרך זו תסב נזקים כבדים יותר לישראלים, ועל כך השיבו לו הסנהדרין שזה אכן שיקול משמעותי, כי ‘אסור לאדם להציל עצמו בממון חברו’, כלומר, אסור לאדם ליזום הצלה בממון חברו, אך כמלך שנמצא במצב של מלחמה יש לו את היכולת לעשות זאת, והוא העדיף לבחור בדרך אסטרטגית אחרת, כדי לא להסב נזק כלכלי כבד.
אבחנה זו מבוססת על אבחנה שנמצאת באחרונים (ראו לדוגמה בש”ך חושן משפט שפח כד, והאבחנה מבוססת גם על סיפור תלמודי קצר בבבא קמא קיז:) בין מקרים שבהם הממון עצמו גורם לסכנה. לדוגמה, אם אדם מחזיק בפיקדון יקר שחמושים מנסים לגנוב, שאז אדם יכול להציל את עצמו, או במקרה שבו אדם מנסה לברוח, והכלים מפריעים לו לברוח והוא נאלץ לשבור אותם, לבין מקרים שבו לאדם יש סיכון חיים כללי, והוא חושב על האפשרות להינצל באמצעות ממון של חברו. לדוגמה, פקיד בנק שחייב לממן ניתוח לבתו, אסור לו לגנוב מהחשבונות של לקוחותיו למימון הניתוח.
נ.ב. ייתכן שיסוד ההיתר להציל עצמו בממון חברו, מתבסס על הסכמה חברתית שבמקרי חירום אנו מאפשרים ומוותרים על רכושנו, ומכאן הסברה להבחין בין המקרים (ראו תוספות בבא קמא קיז:).
