המשניות בפרקנו (בבא קמא עב:) מתגלגלות לדון בדיני עדים זוממים. הדין הבסיסי של המשנה הוא כי אם שני עדים מעידים על אדם שגנב שור, ובנוסף מעידים כי הוא טבח או מכר את השור, ולאחר מכן עדים אלו הוזמו, הם מחויבים לשלם לנאשם חמישה שוורים. שכן, זה הנזק שהם ביקשו לגרום לנאשם בעדותם, והתורה קבעה כי עונשם של עדים זוממים הוא ‘ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו’.
במבט ראשון נראה כי דין המשנה מובן מאליו, אלא שהגמרא ביקשה להסיק מדין זה הכרעה בשתי מחלוקות משמעותיות בין אביי ורבא. במסגרת זו נתמקד רק במחלוקת הראשונה.
המחלוקת היא מאיזה רגע אנו מסיקים כי העד הזומם פסול, האם מרגע העדות בבית הדין (למפרע, כשיטת אביי) או מרגע ההזמה (מכאן ולהבא, כשיטת רבא). הגמרא מבקשת (עג.) להכריע מהמשנה שלנו כי העדים לא נפסלים רטרואקטיבית, שכן, אם כל העדויות שלהם נפסלות רטרואקטיבית, מתברר ברגע שעדות הגניבה הוזמה, כי עדות הטביחה שלהם לא התקבלה בבית הדין שכן מדובר בעדים פסולים, וממילא הם לא יכולים להיענש עליה כי זו לא הייתה עדות תקינה.
הגמרא דוחה ראיה זו, אך עמדתו של רבא משאירה אותנו נבוכים. כיצד ייתכן שנסתמך על עדויות של עד שהתברר כרשע וכשקרן? (ניתן לשאול שאלה זו בשני ממדים, הן הממד ההלכתי הקובע כי רשע פסול לעדות, והן בממד של נאמנות: איך ניתן להתבסס על אדם שמשקר בבית הדין?).
הגמרא עצמה מתקשה בדברי רבא – ובאופן חריג ההלכה לא כמותו – ומציעה שתי סברות, וכאן נתמקד בסברה הראשונה. רבא אומר כי למעשה “עדים זוממים הם חידוש, ואין לך בו אלא משעת חידוש ואילך”, החידוש הגדול בעדים זוממים לדברי רבא הוא העובדה שאנו מקבלים את גרסת הכת השנייה ולא את גרסת הכת הראשונה. רבא סבור כי למרות שהעדים המזימין אומרים לעדים הראשונים “עמנו הייתם”, כך שהם לא מתווכחים על הסיפור באופן ישיר, אלא הם מתווכחים עם “היכולת של העדים להעיד”, עדיין מדובר כאן בהתנגשות בין שני כוחות שווים, ואין סיבה להאמין לשניים יותר מהראשונים. אלא שהתורה קבעה כי יש לקבל את גרסת האחרונים, ומכיוון שמדובר בחידוש של התורה, יש להתחיל לנהוג לפי קביעה זו, רק מכאן ואילך.
אך דברי רבא טעונים ביאור, שכן גם אם מדובר בחידוש (או בגזירת הכתוב כלשונו של הרמב”ם, פי”ח מהלכות עדות), הרי בסופו של דבר התורה הכריעה כי יש ללכת אחרי העדים האחרונים וקבעה כי אנו דנים את הראשונים כשקרנים ורשעים, ושקר זה נעשה בזמן העדות ולא בזמן פסילת העדות.
נראה להציע, כי רבא לא מתכוון לטעון כי אין היגיון בהעדפת העדים האחרונים (ניתן להציע את הסברה של הר”ן בדרשה (יא) כי העדים השניים מן הסתם זהירים יותר, וסברות נוספות) אך טענתו היא כי ההכרעה שלנו כי העדים הראשונים ביצעו עבירה וכי הם שקרנים, היא תוצאה עקיפה של קבלת העדות של הכת השנייה, ‘אם העדים לא היו בירושלים, הם לא יכלו לראות את הגניבה, וממילא מתברר שעדותם היתה שקרית’. ומכיוון שכך, ההכרעה כי פעולת העדות הראשונה שלהם, היא ‘מעשה עבירה’, איננה אוטומטית, אלא היא מעין ‘הכרעה משפטית’, ולכן היא יכולה להיות רק מכאן ולהבא. זאת בשונה מגנב וגזלן רגילים שנפסלים (ראו רמב”ם עדות י ד) מרגע פעולת הגניבה.
