כיצד נרגיל את עצמנו להשקיע בעצמנו? הפעם הכלים ישתלבו בתפיסה, אז שווה להתרכז.
קבלת ההחלטה
לפני שאנחנו בוחרים לעשות משהו שדורש מאיתנו מאמץ, תמיד יש שני חשבונות שאנחנו מנהלים כל הזמן:
הראשון הוא עלות מול תועלת. למשל: כמה שווה לי לשטוף עכשיו כלים, מול כובד העייפות וצער הקימה מהספה.
השני הוא טווח קצר מול טווח ארוך (או דחיית סיפוקים). כשאנחנו קטנים, אנחנו לא מוכנים "להשקיע". דחיית הסיפוקים שלנו חלשה. כשאנחנו מתבגרים באופן תקין אנחנו מבינים ששווה לפעמים להקריב משהו עכשיו כדי לקבל משהו טוב יותר אחר כך.
גיוס מוטיבציה
אחרי שהבנו מה החשבון שעובד בראשו של כל אדם כשהוא נדרש להחליט אם הוא עושה משהו או לא, בואו נבין שנייה ממה מורכב ה"כוח" שהוא צריך לגייס בשביל שהדבר יתבצע.
מוטיבציה כוללת בתוכה שלושה רכיבים עיקריים: עוררות לפעולה (רצון לעשות "משהו"), היכולת להכוונה עצמית (לכוון את עצמי לפעולה ספציפית) והיכולת להתמיד. כל אלו מגיעים מאותו מקור.
יכול להיות מצב סביר שיהיה לי דחף לעשות משהו, אך אני אעשה משהו לא טוב, ויכול להיות שאני אעשה את הדבר הנכון אבל כשיתחיל להיות לי קשה או כאשר אאבד את הריגוש, אפסיק.
רכישת מיומנויות
רובנו בטוחים שקיום ערך או מחויבות כלשהי תלוי רק בתחושת החשיבות של הערך בעינינו. מי שרוצה באמת – מצליח. אך זה ממש לא נכון. על מנת להצליח אנחנו צריכים לא רק ערכים אלא גם מיומנויות. בהיעדר מיומנויות אין כמעט חשיבות בעיני הילד לערך.
דוגמה קטנה: כולנו נשמח לקבל סכום יפה של 100,000 שקל. מה שאומר שמבחינה ערכית אנחנו ממש "מחוברים לעניין". אך מה אם יגידו לכם שהסכום נמצא במרחק 200 ק"מ מכם, ותקבלו אותו רק אם תגיעו תוך 20 דקות? אני מאמין שתישארו במקום, תגחכו על ה״הטרלה״, ואולי גם תתעצבנו על הטרחן התורן.
לעומת זאת, אם יוסיפו לכם פרט קטן שממש בחצר הבית שלכם יש מסוק וטייס, וזמן הטיסה הוא 19.5 דקות, אני מאמין שהייתם רצים למסוק. מה שאומר שעבור מוטיבציה צריכים לעבוד על חשיבות הדבר, על האמון שהטוב בסוף באמת קיים, ועל המסוגלות ותחושת המסוגלות.
להערכתי, 80% מחוסר ההצלחה שלנו בחינוך לערכים לא נובע מבעיה בחשיבות אלא בתחושת המסוגלות.
שימו לב: בהיעדר יכולת ותחושת מסוגלות, חשיבות הערך בעיני האדם נפגעת. כי האדם הוא יצור מסתגל ותחרותי, וככל שהוא פחות מאמין שהוא מסוגל, הוא מתחיל לספר לעצמו שזה לא חשוב. וטיפוסים תחרותיים על אחת כמה וכמה. אלו לא נכנסים למגרש שהם לא יכולים לנצח בו.
קביעת יעדים
ועכשיו הגענו לתורף הענין: היעדים. אנשים צריכים לבחור בדבר שהם נדרשים להשקיע בו, ולכן אין מנוס משיח משותף וקבלת החלטות משותפת.
רוצים שותפות של בני נוער? רוצים שותפות בתוך המשפחה? שבו ביחד, דברו על משהו שאתם רוצים שיקרה ואחרי שאתם מסכימים על המשהו הזה, שאלו מיד את השאלה הבאה "מה כל אחד מאיתנו מוכן לעשות בשביל זה".
במקרה של הורים, הייתי ממליץ לאסוף את הילדים מול כל אירוע שדורש שותפות (למשל שבת, לידה, פסח), לשתף אותם במחשבות ובצרכים, ולשאול אותם את שתי השאלות הבאות: מה הייתם רוצים שיקרה? ואחרי שיש הסכמה רווחת: מה הייתם מוכנים לעשות בשביל זה?
אחרי שיוגדרו היעדים, ויוגדרו המשימות, עכשיו נדרשת עבודה של מיומנויות ניהול. כמו בכל מערכת, אם יש בה כמה אנשים, היא נדרשת לניהול, וניהול זו מיומנות שגם אותה צריכים ללמוד, וראשית חכמה היא סינון בין משימות לפי סדרי עדיפויות, ובניית היכולת לוותר על משימות ויעדים פחות חשובים.
בהצלחה!
