“וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְשָׁמַר ה’ אֱ-לֹהֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ”. על פסוק זה מפרש רש”י: אם המצוות הקלות שאדם דש בעקביו תשמעון, ושמר ה’ לך את הברית וגו’ – ישמור לך הבטחתו.
רש”י מדגיש כאן נקודה מהותית. הבטחת הברית אינה תלויה רק במצוות החמורות, אלא בשמירה על כל המצוות, כולל אלו הנראות קלות בעינינו. אם נקפיד גם על המצוות שאדם דש בעקביו נזכה לגמול, אך אם נזלזל במצוות הקלות, גם זה ייחשב לנו כהפרת הברית.
אדם דש בעקביו מצוות שנראות זניחות בעיניו. אולם אין לנו דרך אמיתית לקבוע איזו מצווה משמעותית ואיזו לא.
לעתים סבורים בני אדם שהם יורדים לסוף דעתה של תורה ומבינים איזה תיקון היא מבקשת להשיג במצווה מסוימת. מתוך כך הם מחליטים שהם פחות צריכים להקפיד עליה. מטעם זה הקפידה תורה שלא לגלות את טעמי המצוות, כמו שפירשו בגמרא (סנהדרין כא ב) אמר רבי יצחק, מפני מה לא נתגלו טעמי תורה, שהרי שני מקראות נתגלו טעמן נכשל בהן גדול העולם, כתיב לא ירבה לו נשים, אמר שלמה אני ארבה ולא אסור…”.
באופן דומה מובא בגמרא (שבת כב, ב): “לא יקרא לאור הנר שמא יטה, אמר ר’ ישמעאל בן אלישע אני אקרא ולא אטה, פעם אחת קרא וביקש להטות, אמר כמה גדולים דברי חכמים שהיו אומרים לא יקרא לאור הנר”. בפשטות הכוונה היא ‘כמה גדולים דברי חכמים’ שירדו לסוף דעתו של אדם והבינו שהוא עלול להטות, אך בשם הגר”א מובא לפרש: “כמה גדולים דברי חכמים, רוצה לומר, דברי חז”ל במשנתנו שאמרו ‘לא יקרא לאור הנר’ ולא נתנו הטעם על האיסור, כי על ידי נתינת הטעם ישנו פתח ומבוא לטעות ולהיכשל”.
ואם גדולי החכמים כך, על אחת כמה וכמה אנחנו. אין אנו יודעים את טעמה של כל מצווה ומצווה ולא את מידת חשיבותה עבור תיקון האדם והבריאה. חולשה בקיומה של מצווה אחת, זניחה ככל שתיראה בעינינו, עלולה לגרום לסדק קטן שיוביל לשבר גדול.
זו לא הסיבה היחידה. לעתים אדם דש מצוות מסוימות בעקביו משום שהוא קבע לעצמו סולם ערכים. יש מי שהקפדה על ממון הציבור נראית בעיניו חשובה פחות מההקפדה על טהרת ההשקפה, ויש מי שלשון הרע היא אצלו עבירה שליבו גס בה. איש איש והסולם שהוא בנה לעצמו. ואולם, התורה מזהירה שהברית כוללת ומקיפה והיא תלויה ועומדת בקיום כל המצוות ללא יוצא מן הכלל, בפרט אלו שהאדם דש בעקביו.
התורה מדגישה דווקא את המצוות הקלות משום שהבסיס לקיום הברית הוא כניעה לדבר ה’. כאשר אדם בורר לעצמו את המצוות החמורות או את אלו שמובנות יותר בעיניו, אין זו מחויבות מלאה לדבר ה’. זהו המובן היסודי של יראת שמים: דקדוק הלכה כחבילה שלמה המקיפה את כל המצוות, לא רק אלו שמובנות לנו או נאות בעינינו. כאשר האדם מקפיד גם על מצוות ‘זניחות’ משום שכך ה’ ציווה, או אז הוא בא בסוד הברית השלמה וזוכה ל-וְשָׁמַר ה’ אֱ-לֹהֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ.
