התורה פירטה בפרשתנו מלאכה אחת מיוחדת שנאסרה בשבת: ‘לא תבערו אש בכל מושבותיכם’. ראוי לתת טעם, במה השתנתה הבערה מכל ל”ט מלאכות שבת, שדווקא אותה הזכירה התורה? בגמרא נחלקו אם הבערה ללאו יצאת או לחלק יצאת, אך זה גופא צריך ביאור: אם ללאו יצאת, מדוע היא קלה יותר מכל המלאכות? ואם לחלק יצאת, מדוע דווקא היא נבחרה ללמד זאת?
נראה שמלאכת הבערה קלה היא יותר משאר מלאכות. היא איננה מהמלאכות שהאדם עושה בצאתו לשדה ולעמל יומו, כמו חרישה וקצירה. הדלקת האש שייכת לשגרת החיים הבסיסית. אדם מדליק אש לאור, לבישול או לחימום. לכן כתבה התורה את מלאכת הבערה בנפרד. אם ללאו יצאת – הרי היא מלמדת על עצמה, שאינה חמורה כשאר מלאכות שהן בכרת; ואם לחלק יצאת – היינו ללמד שחייבים על כל מלאכה ומלאכה בפני עצמה, בחרה התורה ללמד זאת דווקא על ידי הבערה, משום שהיא מלאכה קלה, ואם עליה חייבים בנפרד, כל שכן שעל שאר מלאכות. ועדיין יש להוסיף ולבאר, מה מלמדת מלאכה זו על מצוות השבת הכללית?
בעיקר גדר מצוות השבת, לא מצינו בתורה אלא איסור מלאכה. אין בתורה דיבור על עונג או כבוד. רק מדברי קבלה התחדשו חיובים אלו, כלשון הפסוק בישעיהו: “אם תשיב משבת רגלך, עשות חפציך ביום קדשי, וקראת לשבת עונג לקדוש ה’ מכובד וגו'”. חז”ל האריכו בחיובי הכבוד והעונג, ובגדרי ג’ סעודות בשבת, אך דווקא אל מול אלו בולטת שתיקתה של התורה, שלא הזכירה שום חיוב מלבד שביתה ממלאכה. את המן אכלו בני ישראל בשבת בכמות זהה לשאר הימים. הם אמנם אספו לחם משנה אך היה זה עבור יום שישי ושבת. לא נרמז בתורה שהמן היה שונה בשבת משאר ימים, בטעמו או בכמותו.
משמעות הדברים היא שהתורה ביקשה לעצב את השבת לא כזמן של נוחות ופינוק, אלא כזמן שבו האדם מתנתק מכל הכבלים שמוציאים אותו מהתבוננות עצמית. כאן בדיוק מגיע איסור הדלקת אש ומחדד את תכלית השבת בעיני התורה. מ’לא תבערו’ אנו למדים שאין התורה מבקשת למנוע את היצירה או את המלאכות שאדם עמל בהם בלבד, רצונה הוא להביא את האדם למצב של פניות למחשבה ולהתבוננות.
בשגרה הרגילה דעתנו מוסחת כל העת מעול החיים. בין אם מדובר במלאכות הבית והשדה, הבאות לידי ביטוי בל”ט מלאכות שבת, ובין אם מדובר במטלות שגרתיות יותר, המקבילות לאיסור הבערה. מגמתה העיקרית של התורה בעניין השבת היא להביא את האדם לשביתה, להפסקה מכל הסחות הדעת, וממילא להסתכלות פנימית, על חייו, על תפקידו ועל מצבו. אף יתר חיובי השבת, המופיעים בדברי קבלה ובחז”ל, מכוונים לכך. התפילות והסעודות מיועדות לכוון את היהודי להשקיע את זמן השביתה לקרבת ה’. אמנם יסוד הדברים מונח בשביתה עצמה, ולכן רק אותו כתבה התורה, שכן האדם המרומם, כשהוא שובת, מביאה אותו ההתבוננות מאליה לקרבת ה’.
האדם בימינו אינו עובד קשה כמו החקלאי בימי קדם. רוב איסורי המלאכה אינם פוגשים אותו, משום שגם כך מלאכתו היא בגדר אומנות קלה ונקיה. אולם ביחס להסחות הדעת, אנחנו לוקים בכפל כפליים ביחס לדורות עברו. במובן זה, איסור הבערה עוסק במצבנו בהדגשה יתרה ביחס לשאר מלאכות. הוא מזכיר לנו שלא רק היצירה נאסרה, אלא כל מטלה ועיסוק. השבת דורשת מהאדם להתרחק משאון החיים, להניח בצד את כל הרעשים, להביט פנימה ולחשוב בצורה טהורה על רצונותיו ועל שליחותו האמיתית בחיים.
