בפרשה זו אנו עדים לתפילתו הנרגשת של משה רבנו, המבקש להיכנס לארץ ישראל, תפילה שמעוררת בנו מחשבות עמוקות על מהות התפילה.
אם ה’ יתברך יודע כל אשר נעשה וייעשה, והכל ממנו יתברך, מהי המשמעות של התפילה שלנו שבכוחה לשנות את הטבע ואת מה שנגזר מראש?
ואם תפילתנו אכן פועלת שינוי במה שנגזר מראש, מדוע אנו מרבים לחזק את האמונה התמימה שכל המציאות שלנו ממנו יתברך ושבוודאי בסוף יתברר שהכל לטובה, גם כאשר לא מובן לנו כעת מה טוב במציאות הנוכחית?
תשובה מאירה לשאלה זו מניח לנו רבי נחמן זצ”ל בתורה קצרה ומאירת עיניים (ליקוטי מוהר”ן תניינא סימן ס”ב), את ההסבר זכיתי לשמוע מפי אחד מחשובי משפיעי חסידות ברסלב, הרב ארז משה דורון. וכך הוא ביאר במתק לשונו:
האמונה היהודית הטהורה שלנו בנויה משלוש שכבות, ולסבר את האוזן נמשיל את זה לסנדוויץ’ רוחני:
השכבה העליונה היא ההכנעה מול צור העולמים, להכיר בזה שאנו נבראים והוא הבורא, ולעולם לא נשיג את דעתו עד התכלית. ואפילו משה רבנו, רעיא מהימנא, נאמר עליו “וראית את אחורי ופני לא ייראו”. קל וחומר אנו, השקועים בעולם החומר, בוודאי שלא נצליח להשיג את דעת ה’ יתברך ולהבין את כל דרכיו.
אך יש עוד שכבה פנימית יותר, הממרח של הסנדוויץ’, ושם נמצא החידוש הגדול הייחודי רק לנו, למשפחת ישראל סבא. וזה רמוז בפסוק שאמר יעקב אבינו לבניו כשירדו למצרים – ‘א-ל ש-ד-י ייתן לכם רחמים’.
כלומר, ה’ יתברך בא ואומר לנו: בניי אהוביי, אתם קרובים אליי יותר מכל באי עולם ואני מפקיד ומוסר את הרחמים שלי לשליטה שלכם ולניהול הבלעדי שלכם. אני מזמין אתכם לפנות אליי ולבקש ממני רחמים פשוטים, רחמים שאתם מסוגלים להבין ולקבל. שישתחררו החטופים, שתהיה שמירה על החיילים, שלא ייפגעו לומדי התורה והישיבות הקדושות, שיהיה שלום בארץ, שכל הפצועים יחלימו, וכן על זו הדרך.
ואז מגיעים לשכבה התחתונה של הכריך הרוחני. אם לאחר שהתפללתי טרם ראיתי את השינוי המיידי, אני חוזר לאמונת היסוד ולערכי הבסיס שלי. סוף סוף אני נברא מוגבל וה’ יתברך יודע יותר טוב ממני מה טוב ומה לא טוב, ואני מחזק את עצמי לסמוך ולבטוח ולהישען עליו ביטחון שלם ולתת בו אמון מלא.
יהי רצון שנזכה להתחזק באמונה תמימה ונלמד להשתמש בכוח המופלא שקיבלנו, להתפלל ולבקש רחמים פשוטים שאנו מסוגלים להבין ולקבל, ולהמשיך להאמין, לסמוך ולבטוח על ה’ יתברך תמיד.
