חזקת ג’ שנים בקרקעות מתבססת גם על העובדה שבעלי הקרקע (שכעת טוען שהקרקע לא נמכרה על ידו, ש”ט) לא דאג ‘למחות’ על כך שאדם זר מחזיק בקרקעו ונוהג בקרקע מנהג בעלים. למעשה, אם בעל הקרקע ‘מחה’ על ישיבתו של אותו אדם המחזיק בשדהו או בביתו, ישיבתו של המחזיק מאבדת כל תוקף, גם אם היא מצטברת לשלוש שנים.
המשנה והגמרא בסוגייתנו דנים בפרטי המחאה. ברור שהמחאה צריכה להיות כזו שיכולה להגיע לאוזניו של המחזיק, הן בשל העובדה שאם היא לא הגיעה לאוזניו הוא יוכל לטעון שלא ידע כי עליו להיזהר יותר לשמור על השטר. והן בשל כך שהעובדה שהמחזיק מחה בצורה הססנית, מרושלת ובלתי אפקטיבית, מעלה סימני שאלה לגבי כנות מחאתו.
מושג ה’מחאה’ רלוונטי לימים אלו, ימי בין המצרים בהם אנו מציינים את חורבן הבית לפני כאלפיים שנה. רבי יוחנן במסכת גיטין (דף נה:) תולה את חורבן ירושלים בסיפורם של קמצא ובר קמצא. נראה להציע להתבונן ברכיב מרכזי המודגש בסיפור קמצא ובר קמצא והוא שתיקת החכמים אל מול השפלתו של בר קמצא על ידי בעל הבית שהזמינו בטעות לסעודה ואז דרש ממנו לצאת מן המקום. בעקבות שתיקת החכמים שבחרו שלא להתערב, החליט בר קמצא להלשין עליהם והסוף הנורא ידוע.
בדיוק כמו בשתיקת הבעלים אל מול אחרים שיושבים בקרקעו, יש שתיקות שהן רועמות מאוד, ואחת מהן, היא שתיקת החכמים אל מול הלבנת פנים, אל מול ביוש. במובן עמוק, לחכמים יש אחריות בסיסית על שמירת ‘צלם־א-לוהים’ של חברי קהילתם. ביומיום, אחריות זו מסתכמת בחינוך לפרטי הלכות ומצוות, אך אחריות זו הופכת לכפולה ומכופלת כשהם נתקלים בעבירות בסיסיות וראשוניות הנוגעות לשפיכות דמים (ראה תוספות סוטה י: ד”ה נוח, ודו”ק). והעובדה שהחכמים לא מחו, היא – בדומה לאדם שלא מחה על קרקעו – ראיה חזקה להסרת האחריות הזו, ולניתוק הזיקה בין החכמים לבין תלמידיהם.
הגמרא אצלנו (דף לט) מדברת על כך שמחאה לא חייבת להיות ישירה ובפניו, מחאה יכולה להיות גם עקיפה. להלכה פוסקים כשיטת רב פפא שאפילו אם בעלי הקרקע אמר לשני אנשים, “אני מבקש שלא תספרו על המחאה למי שיושב בקרקע”, המחאה היא עדיין מחאה, מכיוון שדרכו של עולם שהמחאה תעבור משני האנשים הללו עד למחזיק שיושב בקרקע (זה הכלל המפורסם ש”חברך חברא אית ליה” ו”כל דבר שנאמר בפני שלושה אין בו בעיה של לישנא בישא”), למרות שהיה אפשר לטעון שעצם העובדה שהוא לא מעז למחות בפניו מהווה סימן שהוא לא באמת מוחה – טענה זו לא מתקבלת.
עיקרון נוסף לגבי מחאה, הנלמד בסוגיות שלנו, הוא זה שהמחאה צריכה להיות קונקרטית ומדויקת. לא מספיק להגיד “פלוני גזלן הוא”, יש להגיד: “פלוני גזלן הוא, והוא יושב בקרקע שלי, ואני הולך לתבוע אותו בבית הדין”, (תחושת ליבי היא שגם מידת ה’לשון הרע’, שדן בה בעיקר החפץ חיים בהקשר סוגייתנו, נחלשת כשהמחאה היא קונקרטית ומדויקת, ש”ט), וממילא נחזור אל החכמים. המחאה המצופה מהם אינה מחאה כללית בבחינת ‘כל מה שאתה עושה הוא לא בסדר’, אלא פרטנית וממוקדת, לדוגמה ‘אחרי שנכנס אליך אורח, אל תגרש אותו בבושת פנים, זו הלבנת פנים’.
מושג ה’מחאה’ איננו רלוונטי רק לפרק ‘חזקת הבתים’ ולימי ‘בין המצרים’, הוא הפך למושג מרכזי בחיינו היומיומיים. אנו מוקפים במחאות אקטואליות מימין ומשמאל, על החזרת החטופים, על המשך המלחמה, ועל הפלת הממשלה. המחאות נכנסות גם לתוך העולם החרדי, בעד דמות רבנית זו, נגד דמות רבנית אחרת, חלק ממחאות אלו מנוסחות באופן כללי הפוסל את כל השקפותיו ומעשיו של אדם.
מעבר לכך, מתוך ריבוי המחאות, גם שתיקות רועמות, שתיקות במקום של ‘הלבנת פנים’ ו’ביזוי תלמידי חכמים’, שתיקות שאם לא יופרו במחאות, לכל הפחות במחאה עקיפה אך קונקרטית, יהיה ניתן לחשוש כי חס ושלום ‘מדשתקי רבנן, שמע מינה קא ניחא להו’.
