רבי מֹשֶׁה אִבְּן עֶזְרָא (רמב”ע) נולד בשנת ד’תתט”ו (1055) ונפטר בשנת ד’תת”ק (1140). כמו מושאי מאמרינו הקודמים (ר’ יהודה הלוי ור’ שלמה אבן גבירול) אף הוא נולד וחי בַּ’טאיפה של גרנדה’, למשפחה מיוחסת שראשיה היו מיושבי ירושלים. אביו, רבי יעקב אבן עזרא, היה מחשובי הקהילה היהודית, עשיר גדול, ושר בממשלת המלך חבוס אל מוצפר, בתקופת כהונתו של רבי שמואל הנגיד כווזיר הגדול (ראש ממשלה ומשנה למלך) של הממלכה.
ר’ משה הוא השני בין ארבעה בנים: ר’ יצחק, ר’ יהודה ור’ יוסף. כולם נודעו בחכמתם ובעושרם, ושימשו כשרים. תלמיד הרא”ש, רבי יצחק בן יוסף הישראלי בספרו ‘יסוד עולם’ (חלק ד’ פ’ י”ח) מעיד עליהם שהיו “חכמים ומשכילים בכל חכמה”.
רבי משה, למד תורה מפי אחיו הגדול ר’ יצחק, ואחר כך למד תורה בישיבת לוסנה אצל רבי יצחק אבן גיאת, עליו כתב: “מפי הרב הזה שמעתי תורה וממנו למדתי, ומה שיצא מעטי הוא רק כטפה מן הים הגדול”.
רמב”ע רכש השכלה נרחבת גם בתחומי הפילוסופיה והספרות הערבית, ולאחר שהשלים את לימודיו בלוסנה, שב לגרנדה, “לסביבה של תרבות ענפה וידידי אמת וגנים מרהיבים, בתקופה של רווחה ואושר לעיר. אזי נחה עליו רוח השיר, ובהביטו על חמודות החיים ועל הדרת הטבע בעין טובה, חיבר שירים מלאי ששון והתפעלות מיפעת הבריאה וחמודות האהבה” (דוד כהנא, רבי משה אבן עזרא, השלח, כרך י”ג, טבת-סיון תרס”ד).
במהרה נחשב לאחד מגדולי המשוררים בדורו, המצטיין בשלמות אמנותו ובדמיונו הכביר. רמב”ע היה בעל מעמד נכבד בקהילה היהודית ובעיני השלטון, וכ’ראש המשוררים’ עמד בראש תחרויות המשוררים היוקרתיות.
ימי הטובה לא ארכו לרמב”ע. חורבן קהילת גרנדה על ידי גדודי המוראביטון בשנת 1090, ירידתו מנכסיו עד כדי היותו חסר כל, ידידיו הנאמנים שבגרנדה שהלכו והתמעטו בעוזבם את העיר, ועוד, גרמו לו לגלות מארץ מולדתו בשנת 1095, ומאז נע ונד ימים רבים בארצות ספרד הנוצרית.
על כבודו המחולל של המשורר הנרדף כתב חברו רבי יוסף אִבְּן סַהְל (אשר רמב”ע מעיד שהיה תלמידו המובהק ביותר של רבם רי”צ גיאת) את שורות השיר: “אוֹי כִּי פְּנִינֵי-שִׁיר כְּזֹהַר-חֶרֶס / הָיוּ בְּדוֹרֵנוּ לְנִבְלֵי-חֶרֶס”. גם רבי יהודה הלוי שלח לרמב”ע שירי ידידות לעודד את נפשו (ראה מאמרנו על ריה”ל בגיליון 29 לפרשת פקודי). על מנת להשכיח את יגונו, הרבה רמב”ע להשתקע בלימוד תורה וחכמה, ואת נפשו שפך בשירה.
כך למשל את ה’דיוואן’ (ספר השירים) שלו הוא בוחר לפתוח בשיר נהי המשקף את מצבו, לצד הנחמה בעסק השירה:
כָּל-אִישׁ דְּוֵה לֵבָב וּמַר צֹרֵחַ אַל יֶהֱמֶה לִבְּךָ וְיֵאָנֵחַ,
בֹּאָה לְגַן-שִׁירַי וְתִמְצָא לָךְ צְרִי עָצְבָּךְ וְשָׁם תָגִיל כְּרֹן פֹּצֵחַ,
נֹפֶת לְמוּל טַעְמָם לְפֶה יֵמַר וְגַם רֵיחַם לְמוּלֹו מָר-דְּרֹור סֹרֵחַ,
בָּם שָׁמְעוּ חֵרְשִׁים וְעִלְּגִים דִּבְּרוּ וַיֶּחֱזוּ עִוְרִים וְרָץ פִּסֵּחַ,
בָּם יִשְׂמְחוּ נִכְאִים וְנֶעְצָבִים וְגַם כָּל-אִישׁ דְּוֵה לֵבָב וּמַר צֹרֵחַ.
בין ידידיו נמנו ר’ שלמה אבן גבירול, רבי יהודה הלוי, רבי אברהם אבן עזרא (אין קשר משפחתי), ושירים רבים בידידות אמת הוחלפו ביניהם.
במאמר הבא נסקור את יצירתו הענפה, על שיריו וספריו.
