התורה סידרה לנו את מצוות סיפור יציאת מצרים לפי סוגי בנים שונים: חכם, רשע, תם ושאינו יודע לשאול. ויש להבין את עניין הבן הרשע. בלילה הזה שכולו קירוב ומסירה בין־דורית של יסודות האמונה, איזה קירוב ועניין יש בהנגשה שכזו? ודווקא בלילה המקודש הזה צריך לעשות לו ‘הכתרה’ בתואר “רשע”?
וכך מבאר החתם סופר על ההגדה בביאורו לפסוקים מפרשת צו: “עינינו רואות כי האבות אעפ”י שלא סרו מדבר ה’ ועושים כל מצוותיהן מצות אנשים מלומדה אבל אין שומעים ולא לומדים ולא ישמע על פיהם שום דבר תורה או מוסר ואינו מקבל פני שום מורה תורה והבנים שאינם רואים ושומעים מאבותיהם שם שמים שגור בפיהם ולא ראו ליקח מוסר, להם נחשב מעשי אבותיהם שגעון ושטות ששומרים שבת ומניחים תפילין ואינם אוכלין נבילות, ע”כ יוצאים מכלל ישראל. ואין להאשימם, כי אבותיהם אכלו האפיקורסות כבוסר שלא נגמר פרי המינות אצלם עדיין ובניהם מקהה שיניהם. והיינו דמרמז בעל הגדה לאבי הרשע שבנו יושב על שולחנו וכופר בעיקר. וזה לפי שהוציא את עצמו מן הכלל כפר בעיקר. ואף אתה, פירוש – גם אתה אביו. ונדרש לפניו ולאחריו: אם לא אכלת בסר, לא הוקהה שיניו של זה”. עכ”ל.
יושב החתם סופר הקדוש בליל הסדר ומניף אצבע מאשימה אל האבא ואומר לו: אבא יקר, יש לך בנים שונים, אבל יש בן אחד שהוא משקף את בבואת דיוקנך. אתה רואה את הבן הרשע? הבן הזה לא נפל מעצי הקוקוס שבג’ונגל. הוא גדל באיזשהו מקום, שלום וברכה אבא! נעים להכיר! אתה גידלת אותו! אתה הדרכת אותו במציאות החיים שלו, ראה גידולים שגדלת, קבל את המראה והתוצאה לא רק של החינוך שהנחלת אלא שיקוף של החיים שלך. מוסיף החת”ס שלא מדובר בחינוך אקטיבי להיות רשע אלא בחינוך פסיבי, חינוך של חוסר חשק, חוסר רצון ושמחה לקיום המצוות.
והרש”ר הירש (שמות יב כז) כותב: “אין התורה מצפה, כי דור שקוע בחומרנות מתנכרת לה’, ישפר מעשיו לשמע דברי מוסר. אבל שמא בראותו דוגמה של קיום מצוה בכנות ובהתלהבות מודעת. לכן, תוך התעלמות מדברי הלעג של דור, אשר קשיחות חומרנית השכיחה מלבו רוחן וטעמן של מצוות אלוה, אִמרו את הדבר, למען ישמע החפץ לשמוע: זבח – פסח הוא לה’ – גם בימינו, עדיין הוא זבח המוליך ממוות לחיים, עדיין תלויים חיי ישראל וחירותו באותם תנאים שהביאו לו חיים וחירות בראשונה”. עכ”ל.
האופציה היחידה לחנך את הבן, זה על ידי שההורים יחנכו את עצמם לכנות והתלהבות מודעת ויתעלמו מדברי לעג. הרש”ר נותן פה דגש והכוונה לבן הרשע שלא מקבל את התשובה שהתורה נתנה לו במקור, והוא רואה בזה הכוונה חינוכית לסמל של המצוות והתוצאות של זה, כי יש ערך גדול למעשה וצורת המצווה בדרך חינוך הילדים.
הבן הזה הוא סך הכל בן טוב של אבא שלו. קלט את המסרים של חוסר התלהבות ומתיקות ביהדות ובקיום המצוות. אבא יקר, בלילה הזה, שזה הלילה שהוא ראש השנה לאמונה, הלילה שמהותו היא מצוות “למען תספר באזני בנך”, אם יש לך חלילה בן ששואל “מה העבודה הזאת לכם…” לא הוא הבעייתי. זה אתה, אבא יקר, התעודה היא שלך. אם תתחיל להתרגש יותר מהמצוות, אם תתחיל לשמוח יותר בעבודת ה’, אם תעשה את זה, אז בשנה הבאה הבן הזה לא יֵשב מולך עם תעודת בן/אבא רשע, אתה תבחר עם איזו תעודה הוא יגיע לליל הסדר הבא.
