עברנו את פסח, יצאנו ממצרים, קרענו את הים, התחלנו להתקדש בקדושת ההכנה למתן תורה. איך מכילים את השגרה אל מול ימי הקדושה שחווינו? איך נוכל למצוא את הקדושה הזו גם בשגרה ולשמר אותה בתוכנו?
אחד המשקאות הפופולאריים ביותר בעולם הוא הקפה. פרשנויות רבות ניתנו על מה מיוחד בקפה. לפני שנצא להפסקת־קפה שלנו, שווה פעם אחת לעיין בהיסטוריית הקפה.
אגדה אחת מספרת כי רועה עיזים ערבי בשם חאלדי היה הראשון לגלות את תכונות פולי הקפה. הוא הבחין שכאשר העיזים שלו אכלו מגרגרי יער אדומים בוהקים של שיח מסוים, הן הפכו לאנרגטיות. חאלדי לעס את הפרי וחש את ההשפעה בעצמו. הוא הביא את הגרגרים לכפר והסביר את שהתרחש. חבריו לעגו לו והשליכו אותם ללהבה הסמוכה. זמן קצר לאחר מכן, ארומה עוצמתית עלתה מן האש ומלאה את החדר. מושל הכפר הורה להוציא את הגרגירים מן האש ולהשליך עליהם מים על מנת לשמר את הארומה. עם שתיית התערובת הם חוו את התחושה השלווה, המחממת והמרגיעה שהעניקה להם כוס הקפה הראשונה בעולם.
עם השנים, כוס הקפה נעשתה לכוס הניגודים: סוכר מתוק עם גרגירי קפה מרים, מים חמים עם חלב קר וכו’. הקפה במהותו מעורר, ואולי בגלל הניגודים העוצמתיים שקיימים בו נבנית תחושה ייחודית.
בתפילת ערבית אנו מדברים כל יום על הניגודים הקיימים בבריאה: בורא יום ולילה, גולל אור מפני חושך ומעביר יום ומביא לילה. ובדומה לזה בברכת יוצר אור, השגרה של הברכה והמציאות הזו משכיחה מאיתנו את העוצמה של המציאות הייחודית הזו, של הניגודים הללו. האם יצא לנו להתבונן על חלופת העונות, על מעברי יום ולילה, על השמש הזורחת ועל הגשם היורד, ופשוט להתלהב מזה, להביט על זה ולראות את הבריאה ובעיקר את הבורא?
אם ניישם לעצמנו הרגל להתבונן אל חלופות העיתים, נפגוש את בורא העולם של יציאת מצרים וקריעת ים סוף, בכל רגע נתון בחיינו, עד כדי שתזדעק מפינו קריאת הלל יומית וקילוס אינסופי על הבריאה המופלאה. ואולי כך נשמר את גחלת הימים הקדושים גם “בימי שגרה”. בזמן המקדש היה זה קרבן התמיד שהזכיר לנו חובת הודאה זו.
וכך כותב הרש”ר הירש בפרשת אחרי מות פרק טז פסוק כג: “כל יום בחליפות עיתותיו – מזריחת החמה ועד שקיעתה – קורא להלל את שם ה’; הוא מזמין לקלס את האל היחיד, הבורא ומנהיג את כל הקיום הארצי; אף הוא מזמין להתמסר להנהגת ה’ בכל החליפות המנוגדות של הקיום הארצי; וקילוס זה והתמסרות זו יבואו לידי ביטוי בקרבן התמיד”.
ועל זו תפילתנו ברגלים, בעת שמאירה לנו האמונה אנו מבקשים: “והשיאנו את ברכת מועדיך לחיים ולשלום”, שנוכל ליישם את אור האמונה גם במה שנראה לנו שגרה.
שנזכה לשגרה מבורכת שהיא בבחינת כל יום חג.
