וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר, דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר אִישׁ מִזַּרְעֲךָ לְדֹרֹתָם אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם לֹא יִקְרַב לְהַקְרִיב לֶחֶם אֱלֹהָיו. נצטווינו שלא יעבוד במקדש בעל מום קבוע ולא בעל מום עובר, ושאף לא ייכנסו למקדש, שנאמר: אַךְ אֶל הַפָּרֹכֶת לֹא יָבֹא.
האם יש ללמוד מכך על יחס שלילי של התורה לבעלי מומין? האם הדחייה של כהנים אלו נובעת מהדרה של מי שהוא אחר וחריג? כמובן שהתורה אסרה לבזותם, והזהירה לא לקלל חרש, אך האם התורה מתייחסת למום כאל פחיתות?
הפסוק מדגיש שבעל המום אינו מופקע כללית מן הכהונה: לֶחֶם אֱלֹהָיו מִקָּדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים וּמִן הַקֳּדָשִׁים יֹאכֵל. כלומר רק לגשת אל הקודש ואל המזבח נאסר עליו, ואילו את הקדשים הוא אוכל כיתר אחיו הכהנים. חז”ל בספרא למדו שדין ‘וקדשתו’ אף הוא חל על בעלי המומין, לפתוח ראשון, לברך ראשון וליטול מנה יפה ראשון. כלומר אין כוונת התורה במצווה זו שבעל המום אינו ראוי לכהונה ולקדושתה בגלל פחיתות כלשהי שדבקה בו. מדוע אם כן אסור לו להקריב ולהיכנס אל הקודש?
בית המקדש הוא מקום שבתו של ה’. הנכנסים בשעריו באים להיראות לפני האדון ולעובדו. על כן צריך להיות המקדש נכבד ונורא בעיני בני אדם, כי הוא מסמל כביכול את כבוד ה’. כפי שה’ שלם בתכלית השלמות, כך ביתו שלם וכליל יופי. מטעם זה המקדש כולו עשוי ברוב פאר והדר, כליו כלי זהב, והכוהנים משרתים בו בבגדים יפים, לכבוד ולתפארת.
זה לשון מורה הנבוכים בטעם המצווה: “ולהגדיל הבית עוד, הגדיל מעלת עובדיו ונבדלו הכהנים והלוים, וצוה להלביש הכהנים בגדים נאים ומלבושים יפים וטובים בגדי קדש לכבוד ולתפארת, ושלא ישמש בעבודה בעל מום, ולא בעל מום לבד אלא הכעורים ג”כ פוסלים בכהנים כמו שהתבאר בתלמוד זאת המצוה, ומפני שההמון לא יגדל אדם אצלם בצורתו האמתית אלא בשלמות איבריו ויופי בגדיו, והמכוון שתהיה לבית גדולה ותפארת אצל הכל” (ג, מה). כלומר אין חיסרון אמיתי בבעל המום, אלא שכדי להגדיל את מעלת הבית בעיני רואיו הילכה תורה כנגד רוחו של ההמון המתפעל משלמות ומיופי (גם ספר החינוך כתב ששורש המצווה הוא להגדיל כבוד הבית, אך שונה ממנו המו”נ שמדגיש שאין זו מעלה אובייקטיבית, אלא היא נובעת מתפיסת ההמון).
נמצאנו למדים שאין המוגבלות פוסלת, אלא ההפרעה להתפעלות ההמון מהקודש, היא זו שפוסלת את עבודתם. והרי גם קרח הינו בעל מום ופסול מעבודה, אף שאין בכך כל מוגבלות, אלא הכיעור כשלעצמו פוסל, משום שהמקדש צריך לסמל את השלמות, ובני האדם נוטים להקיש מהשלמות החיצונית שלו על שלמות היושב בו. זהו אף הטעם שאין לויים בעלי מומין נפסלים מעבודתם אלא אם יש להם מום בקולם (חולין כד.), משום שעבודתם היא בשיר, וההתפעלות משירתם אינה נפגעת אלא כאשר קולם מתקלקל.
עוד יש להוכיח שאין התורה מתייחסת לבעלי המומין כפחותים מכך שבעל מום מותר להתמנות כמלך. מכאן שמצד עצם השררה אין כל פגם במוגבלות. רק היכן שהתפקיד עומד בזיקה לשלמות ה’, חוששים שמא תיפגע היראה. ואכן, מצינו שגם לסנהדרין אין ממנים בעלי מומין (קידושין עו:), ובגמרא אף הוסיפו שיש למנות בעלי קומה ובעלי מראה נאה (סנהדרין יז.). טעם הדבר הוא כעין איסור בעלי מומין לכהונה. הדיינים מסמלים את דבר ה’ בעולם ונסמכו אצל המזבח, על כן ראוי שיהיו שלמים בצורתם וכך תתחזק סמכותם וקדושתם בעיני העם. כעין זה מצינו גם לגבי שליח ציבור, שהמגן אברהם הביא בשם הזוהר להחמיר שלא למנות בעל מום, אך המשנה ברורה פסק כמהר”ם מרוטנבורג שהתיר, אלא שכתב שיש מחמירים, וטעמם, משום ששליח ציבור הוא ככהן לעבודה, והוא מביא את תפילת הציבור לה’.
