בטור הקודם, הזכרנו בקצרה כמה דרכים אפקטיביות להתמודדות עם התופעה הקשה של דיבור בשפה קלוקלת ובביטויים שמקומם לא יכירם באוזני יראי השם, תופעה שלצערנו נפוצה מאוד במקומות שבהם חדרה התרבות המערבית בת־זמננו, שנעדרת לעתים כל רסן בתחומים אלו. בטור הזה, נפרט לגבי כל אחת מהדרכים, באמצעות דוגמאות מהחיים.
1. לבקש מעמיתים לעבודה להימנע מדיבורים גסים
>>> בעבר ביקשתי מאנשים להימנע משימוש בשפה גסה בנוכחותי, והם אכן עשו זאת; הם הבינו שמילים גסות הן פוגעניות עבורי, ואפילו התביישו קצת והכירו בכך שזו שפת־ביבים. אבל היום זה הרבה יותר גרוע מאי־פעם. התחושה היא שסגנון השיח הזה התקבל לחלוטין, והפך להיות חלק מדרך “נורמלית” לתקשר.
>>> אני רוצה לציין שבאירופה המציאות גרועה בהרבה מאשר בישראל או באמריקה. לאחרונה נשלחתי למשימה עסקית באירלנד, והגעתי לפגישה בחברה רב־לאומית יוקרתית. כשנכנסתי למשרד, נציג החברה קידם את פניי באמירה הבאה: “***, סוף סוף אנחנו נפגשים! נעים מאוד”. נדהמתי וביקשתי ממנו שלא להשתמש במילים כאלה במחיצתי. איך הוא הגיב? “***, אני יכול לנסות אבל אני כמעט יכול להבטיח שזה לא עומד לקרות”. והוא לא היה היחיד שהתבטא בצורה כזו. התרשמתי שבאירלנד שכיחותם של פעלים מיניים על כל הטיותיהם גדולה במיוחד – אפילו חמש פעמים במשפט! לא יכולתי לחמוק מזה, והרגשתי נורא.
2. להימנע משיחה עם אנשים הנוהגים לדבר בגסות
>>>עבדתי פעם עם אדם שלא רק השתמש במילים שעד אז הייתי שומעת רק לעיתים רחוקות, אלא גם חיבר אותן יחד באופנים שמעולם לא הצלחתי לדמיין. במפגש הראשון שלי איתו נעתי בחוסר נוחות על כיסאי, ואחר כך אמרתי לאחת מעמיתותיי שאעשה כל מה שיטילו עליי, אבל לפגישות נוספות עם האיש הזה אינני מתכוונת להגיע. תוכן השיחה הזו גונב לאוזניו, ומאז הוא מעולם לא חזר על הדברים שאמר או דומים להם בפגישותינו הבאות. ואז, יום אחד הקדמתי להגיע לפגישה שנקבעה לנו, והייתי צריכה להמתין בזמן שהוא שוחח בטלפון. שיחתו הייתה משובצת במילים ססגוניות מאוד, אבל כיוון שהגעתי מוקדם והדברים לא נאמרו אליי, לא אמרתי דבר. בסיום השיחה הוא פנה אליי ביוזמתו והתנצל. ומה היה התירוץ שלו לשפה הוולגרית? “דיברתי עם אשתי!”.
3. לצאת החוצה
>>> בזמן לימודיי באוניברסיטה, חלק מחבריי לספסל הלימודים נהגו לדבר באופן מפורט מאוד על מערכות היחסים האינטימיות שלהם. אחרים שדיברו משום מה על הנושאים הכי בלתי מתקבלים על הדעת. כיוון שהשיחות הללו התקיימו בדרך כלל בזמן ההפסקות, לא הייתה לי שום בעיה לעזוב את המקום עד לתחילת השיעור הבא.
4. להעמיד פנים שאין לך מושג על מה מדובר
>>> עבדתי פעם תחת מנהל שתמיד תיבל את דבריו במשחקי מילים גסים ובהערות דו־משמעיות. גיליתי שהדרך הטובה ביותר היא להעמיד פנים שאינני מבינה דבר מה”הומור” הזה. האמת היא שפעמים רבות אכן לא היה לי מושג מה הסתתר מאחורי הביטויים שלו, אבל גם כשהבנתי את הניואנסים המשכתי להעמיד פנים שלא. כך, חשבתי, לפחות לא תהיה הסלמה במצב.
באין עצה: לבחור בחוכמה את המאבקים
>>> הרופאים המתמחים בבית החולים שאני עובדת בו הם בעיקר גברים, והסטנדרטים שלהם ביחס לגסויות ולדיבור מגונה שונים משלי. בדרך כלל אני בוחרת להתעלם מסגנון הדיבור שלהם, אם כי אחת לכמה חודשים אני מתערבת בדיון הקבוצתי בווטסאפ ומבקשת שידברו כראוי. לפעמים זה עובד, וקרה כבר שאנשים התנצלו על שניבלו את פיהם במחיצתי. אבל אני לא יכולה לעשות מזה עניין גדול מדי, משום שאני מעדיפה לבחור את הקרבות שלי. לדוגמה, הרבה יותר חשוב לי שלא ייגעו בי.
ויהי רצון שבזכות ההקפדה על שמירת ההלכה, לא נבוש ולא ניכשל ולא ניכלם. לעולם ועד.
