“לכאורה קשה על כל ההרחקות שמונה המשנה בפרק לא יחפור במסכת בבא בתרא, ומובאות ברמב”ם ובשולחן ערוך, שאפילו במקרים שמחויבין להרחיק הרי פטורים מלשלם בדיעבד. ואמאי? הרי [הנזק מהרחקות אלו] הוא כארבעה אבות נזיקין? אם תדקדק בכל הדברים שנמצאים בפרק זה, תראה שהם בכלל ארבעה אבות נזיקין, לדוגמה: היזק ‘מתונתא’ שהמים הולכין ומזיקין לכותל, האם זה פחות מבור המתגלגל ברגלי אדם?”
כך, בתיקוני נוסח קלים, שואל ר’ יעקב מליסא בספרו ‘נתיבות המשפט’ על שולחן ערוך ‘חושן משפט’ (סימן קנה, חלק הביאורים, ס”ק יח) באחד מהקטעים המפורסמים ביותר בעולם הישיבות מספרו.
השאלה של ה’נתיבות’ היא יסודית והיא משקפת את התחושה של הלומדים כי פרק ‘לא יחפור’ שמסדיר את היחסים בין השכנים ואת האופן בו הם לא יזיקו אחד לשני, הוא קרוב למדי לדיני נזיקין של מסכת בבא קמא.
ואכן, הנתיבות בתשובתו מחדד את ההבדל שבין דיני נזיקין לבין דיני הרחקת נזיקין בין שכנים. ומכיוון שפתחנו בדבריו לניסוח השאלה, נשתמש במילותיו גם לניסוח התשובה, למרות שקיימות כמובן גם נוסחאות אחרות. הנתיבות כותב כך:
“ד’ אבות נזיקין אינו חייב עליהן רק בתנאי שהאדם יוכל להחזיק (את הדברים שיוצרים את הנזק, ש”ט) ברשותו ובשמירה שלא יזיקו, במקרה כזה, התורה חייבה בשמירה, ואם לא שמרת, אתה חייב בתשלומים”.
לעומת זאת, בפרק ‘לא יחפור’ עוסקים בדברים “שאם האדם יהיה מחויב לשלם את הנזק במקרה ויהיה נזק, זה יביא לכך שלא תהיה לו אפשרות לעשות תשמיש זה ברשותו כלל, ויתבטל תשמיש זה מרשותו, כיון שאי אפשר בכלל בעשייה ובשמירה, ובביטול רשות לא חייבה אותו התורה”.
דברי ה’נתיבות’ מתבססים על כך שבסופו של דבר דיני נזיקין ודיני שכנים נועדו להסדיר את היחסים בתוך החברה ולאפשר חיים משותפים. ולכן, העולם של בבא-קמא עוסק בחובות השמירה והתשלום, ואינו עוסק בכלל בעיצוב המציאות, באיך מוודאים שכל אחד יכול להשתמש בשור שלו.
ההנחה הסמויה של ‘בבא קמא’ היא כי כל אחד משתמש ברכושו, והעובדה שהוא יקח אחריות לא להזיק ולשלם במקרה שהזיק היא איזון ראוי בינו לבין החברה. מאידך, בפרק ‘לא יחפור’ אין את ההנחה הזו. בפרק ‘לא יחפור’, אנו מעצבים את החברה, ואנו דואגים כי כל אדם יוכל להשתמש ברכושו כיאות, ובפרק ‘לא יחפור’, אם נדרוש חובת תשלום, החברה לא תוכל לתפקד.
עצם הקביעה של הנתיבות כי התורה לא חייבה אדם ‘בביטול רשות’ ניתנת לערעור. יש לדוגמה את שיטתו של ר’ אליעזר בבבא קמא (מו) כי ‘אין לשור שנגח שמירה אלא סכין’. אך עצם האבחנה של הנתיבות כי דיני הרחקת נזיקין ודיני שכנים הן עולם מקביל לדיני נזיקין, והם עוסקים בעיצוב החברה מלכתחילה, ולא רק במי ישלם במקרה של נזק, היא בסיסית להבנת הפרק.
למעשה, כדאי לשים לב כי עצם החובה להרחיק נזיקין, היא חובה נוספת וייחודית שלא נובעת מדיני נזיקין עצמם (יש בראשונים ובאחרונים דיון מה המקור לחובה ‘להרחיק נזק’, ויש הסבורים שמדובר בתקנת חכמים).
המחלוקת בין רבא לאביי שפותחת את פרק ‘לא יחפור’, האם ניתן לחפור בור סמוך לשדה של החבר שלי, בטרם הוא חפר את בורו, היא מחלוקת שמסתעפת בגמרא לכמה לשונות ומובאות ראיות שונות במהלך הדיון, ולכן מסקנת הסוגיה נמצאת גם היא במחלוקת ראשונים רחבה.
אך בשורש המחלוקת אנו רואים גישות שונות של שניים מגדולי האמוראים, בעוד אביי סבור שהרחקת נזיקין היא הנחיה פרטנית שתלויה בכל מקרה האם השכן כבר חפר בור, נטע אילן, וכדומה; רבא סבור כי דיני הרחקת נזיקין הן מעבר לכך: הן מעין תקנות עזר עירוניות שמגדירות את המרחב הציבורי כולו, ואין אדם יכול לפעול במרחב שלו מבלי להעלות על הדעת את השימושים העתידיים של שכנו.
