בפרשת בלק, אנו עדים לשלוש ברכות שבלעם מברך את ישראל. הברכה השלישית, הפותחת ב”מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב”, שונה מקודמותיה. בעוד שבשתי הברכות הראשונות מפורש בפסוקים שה’ שם בפיו דברים שונים ממה שהיה ברצונו לדבר, בפעם השלישית נאמר “וַתְּהִי עָלָיו רוּחַ אֱלֹהִים”. משמע שבלעם מרצונו בחר לברך את עם ישראל.
מה ראה בלעם שגרם לו לשנות את גישתו? הפסוקים מתארים: “וַיַּרְא אֶת יִשְׂרָאֵל שֹׁכֵן לִשְׁבָטָיו”. בלעם מבחין במבנה הייחודי של עם ישראל – עם אחד המורכב משבטים נפרדים. אך לכאורה לא מובן מה מעורר בו תגובה כה משמעותית, כפי שהיא מתבטאת בברכתו “מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב, מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל”.
בדרך כלל, שליטים שואפים ליצור אחידות בין חלקי העם כדי לבסס שלטון מרכזי. חוסר אחידות תרבותית נתפס כאיום על שליטת המלך ועלול להוביל לאנרכיה. אולם בלעם רואה בעם ישראל מודל שונה. הוא מגלה שהחניה של ישראל סביב המשכן היא בצורה של שבטים נפרדים, כל אחד עם זהותו הייחודית.
זה לא מובן מאליו. לכאורה, בנוגע לעבודת ה’ אין מקום לי”ב שבטים. יש עם אחד המחויב בתרי”ג מצוות ומקבל אותם בנוסח אחד בהר סיני. במה חלוקים הם השבטים זה מזה? הרי תורה אחת היא לכולם.
אמנם, מתן האפשרות לביטוי אישי לכל שבט בפני עצמו הוא ערובה להצלחת העם. לכל שבט יש ייחודיות טבעית המאפיינת אותו. רואים זאת לאורך ההיסטוריה של עם ישראל, והדבר בא לידי ביטוי בברכות יעקב שבפרשת ויחי ובברכות משה שבפרשת וזאת הברכה. כל שבט מקבל ברכה המיוחדת לכוחותיו שלו.
כאשר ניתן לבני השבט להביא לידי ביטוי בעבודת ה’ את כוחם המיוחד, הם אכן ייקחו צד מסוים בעבודת ה’. הם ישקיעו בתחומים מסוימים בהם הם עשויים יותר להצליח ובהם הם יתמקצעו. כמו שבט יששכר שהיו יודעי בינה לעיתים. דבר זה לא היה קורה לולי היה ניתן מקום לביטוי האישי של כל שבט בפני עצמו.
עם זאת, אסור שיקרה מצב בו שבט מסוים יחשוב שהוא האמת המוחלטת ואין בלתה. סוף סוף, ברור שדרכו אינה אלא ייצוג של פן מסוים מתוך שנים עשר הפנים של עם ישראל, וכשם שיש לה מעלות כך יש לה חסרונות. כשם שיש בכל שבט דברים ייחודיים הבאים מצד כוחותיו האופייניים לו, כך יש לו גם פגמים ייחודיים. יתרה מכך, עצם ההתמקדות בפן אחד בלבד עלולה לרוב להביא להפסד של פנים אחרים.
לשם כך דרושה כמובן התמונה הרחבה והמאזנת של העם כולו. כל שבט חייב לראות את עצמו חלק מהפרספקטיבה הרחבה של העם כולו. כל שבט מייצג פן מסוים אך הוא מודע לכך שהוא רק חלק הפועל בתוך מכלול שלם. כך מאזן כל שבט ושבט את שאר השבטים. כשבסך הכללי מתקבלת תמונה שלמה ועשירה הנובעת מהפרטים המיוחדים שבקרבה.
בלעם מבין שבגלל מבנה זה – אי אפשר לקלל את ישראל. קצרה יריעה זו לבאר את כוח הקללה שלו, אך בקיצור נאמר שכוחו לקלל טמון במציאת חסרונותיהם של אחרים ובהדגשה שלהם. אך המנגנון המיוחד הזה של השבטים המשלימים זה את זה ויוצרים יחד את העם, גורם לכך שכאשר יש חיסרון מסוים בשבט כלשהו, הוא יאוזן ויתוקן על ידי שבט אחר. החיסרון לא יתפשט בכל העם משום שהעם בנוי ממתח שבו כל שבט שואף להביא לידי ביטוי את דרכו הייחודית.
כאשר שבט בנימין חטא בפילגש בגבעה, נזעקו שאר השבטים להענישו. כאשר בני גד ובני ראובן בנו מזבח בגבול ארץ ישראל, מיד באו שאר השבטים לוודא שעדיין נאמנים הם לברית. כך היה תמיד בעם ישראל גם לצד החיוב. היכולת של שבט לוי להתמסר כליל לעבודת ה’ נובעת מהאיזון שמעניקים שאר השבטים המקדשים את החומר ומגלים את שם ה’ במציאות המעשית. אחרת, עלולה ההתמסרות המוחלטת להביא לניתוק מהמציאות. וכן להיפך, קידוש החומר לא היה אפשרי לולי שבט לוי, כיון שבקלות יכולים היו השבטים ליפול לחומריות חסרת משמעות.
חז”ל מדגישים שלא רק השבטים היו נפרדים, אלא גם בתוך כל שבט: “ראה כל שבט ושבט שוכן לעצמו ואינן מעורבין, ראה שאין פתחיהם מכוונין זה כנגד זה, שלא יציץ לתוך אהל חבירו”. אלו אינן שתי מעלות נפרדות. כשם שיש מעלה בכך שאין השבטים מעורבים, כך יש מעלה לייחודיות של כל אוהל ואוהל בתוך השבט. הדבר מבטא את העבודה העצמית של כל אדם. כל אחד עובד את ה’ בדרכו הייחודית, מבלי להציץ ולהעתיק את דרכי שכנו.
מבנה זה מאפשר לעם ישראל להתפתח באופן דיאלקטי. אילו עם ישראל היה הופך במתן תורה לעם אחד נטול שבטיות, הוא היה עלול להפוך לעם מאובן חסר דינמיות. מאידך, מצב שבו אין שום אחידות אלא “אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה”, קרוב לאנרכיה.
זהו אפוא מה שזיהה בלעם בברכתו: המתח בין המקום השמור לביטוי העצמי ובין ההנהגה הקבועה לעם כולו אינו דבר שבדיעבד אלא הוא מנגנון מהותי בעבודת ה’, והוא מתכון לצמיחה ולברכה.
