במאמר הקודם הזכרנו שבדורו של רבי יצחק אבן גיאת היו עוד ארבעה חכמים בשם ‘יצחק’ שהאירו באור יקרות את חכמת התלמוד. אחד מהם הוא רבי יצחק בן ברוך אַלְבָּאלִיָּה. ייחוסו מפואר ושזור בתולדות עמנו.
רבי יצחק אלבאליה נולד לרבי ברוך (ב”ר יעקב) בחודש אייר שנת ד’תשצ”ה (1035) בקורדובה. ב’ספר הקבלה’ מתאר נכדו רבי אברהם אִבְּן דָּאוּד (הראב”ד הראשון) כי משפחת אַלְבָּאלִיָּה היא מהוותיקות והמיוחסות ביהדות ספרד, אשר גלתה לשם בימי חורבן בית שני בזמנו של טיטוס.
על פי תיאורו, כשגברה ידו של טיטוס על ישראל ולכד את ירושלים, ביקש השר הממונה על ארץ ספרד שישלח לו ספינה משועי ירושלים. טיטוס שלח לו מקצתם, והיה בהם איש עושה מלאכת הפרוכת ויודע מלאכת המשי, ושמו – ברוך, והוא הוליד את משפחת ברוך אלבאליה, אשר נתיישבו בעיר מרידה (Mérida) שלגדות נהר הגוודיאנה בספרד. כשחרבה מרידה, גלו ממנה לקורדובה הסמוכה והיו שם מגדולי העיר.
רבי יצחק היה תלמידו של רבי פריגורס הצרפתי שבא מצרפת לספרד. כמו כן הכירו רבי שמואל הנגיד שנודע בזיהוי כשרונות (ראו מאמרנו הקודם ביחס לרבי יצחק אבן גיאת), אליו נקשר בעבותות של אהבה והיה שולח לו ספרים ומתנות כדי שיוכל לעסוק בתורה באין מפריע.
לאחר פטירת רבי שמואל הנגיד, כשמילא רבי יוסף את מקומו, שלח לו רבי יצחק את ‘מחברת העיבור’ ושאר סודות פרי עטו. רבי יוסף השיב לו אהבה והמשיך ואף הגדיל את התמיכה ברבי יצחק, עד שביום ט’ טבת ד’תשכ”ז נרצח רבי יוסף, כשגם באירוע הזה נכח רבי יצחק, אלא שנעשה לו נס והוא ברח וניצל.
שמו של רבי יצחק החל להתפרסם בכל הארץ, והוא זכה לשני שולחנות, גדולה בתורה לצד עושר גדול. הוא קנה ספרים רבים, וביניהם את ספריו של רבי יוסף הנגיד שנתפזרו לאחר הרצחו.
בשנת ד’תתכ”ט (1069) נסמך ברבנות ובנשיאות כשהוא בן 34 בלבד, ונעשה לרבה של דרום ספרד. היה חכם ובקי בחכמות האסטרונומיה והאסטרולוגיה, כמו גם בחכמת הפילוסופיה היוונית, ושמעו הגיע לשרים ואף למלך אל־מועתמיד, שאף מינהו לשר בביתו. על שם ידיעותיו באסטרולוגיה נשכר תחילה להיות איצטגנין החצר, ולאחר מכן נתמנה לשר ויועץ המלך. את מעמדו כמדינאי, ניצל לטובת אחיו בני עמו היהודים, ובחסותו הטיבה עמם המלכות.
ספריו וחיבוריו
רבי יצחק חיבר חיבורים רבים, אך לא נותר מהם בידינו רק מאמר אחד שנדפס בשו”ת ‘תמים דעים’ לרבי אברהם בן דוד (הראב”ד השלישי) סימן רכד, שם הוא משיב על דברי הרי”ף בעניין עשיית ציצית מפשתן, ומכנהו “הרב הגדול”.
חיבורו ‘מחברת העיבור’ העוסק בענייני קידוש החודש – אותו שלח לרבי יוסף הנגיד, אף הוא לא נמצא, אך אזכור שלו מצוי בספר ‘יסוד עולם’ לרבי יצחק בן יוסף הישראלי (בן המאה הי”ד, מאמר ד’ פרק ז’): “עד שמצאתי כתבי יד רבי יצחק בן ברוך ביטול טענותיהם”.
כמו כן חיבר ספר ושמו ‘קופת הרוכלים’ לבאר הלכות קשות בתלמוד, אבל הוא לא השלים אותו. כן חיבר הרבה פיוטים ושירים שנמצאים בספרי הקדמונים וביניהם ה’תחכמוני’ של רבי יהודה אלחריזי, אותם הוא מפאר ומשבח. בספר ‘עמודי העבודה’ מזכיר 118 שירים ופיוטים מרבי יצחק אלבאליה.
משפחתו ומכריו
רבי יצחק זכה לבן, אותו קרא על שם אביו רבי ברוך. כאביו זכה הבן להתעטר בכתרה של תורה, והוא דמות הראויה למאמר נפרד, עליה נרחיב בשבוע הבא.
חתנו היה רבי דוד הלוי אביו של רבי אברהם בן דאוד (הראב”ד הראשון) בעל ‘ספר הקבלה’ הנזכר. מתלמידיו ידוע לנו על רבי יוסף בן צדיק מקורדובה. לכולם נקדיש התייחסות בשבועות הבאים.
בין רבי יצחק אלבאליה לבין הרי”ף היתה מחלוקת גדולה שנמשכה שנים רבות. באופן סמלי, התשובה ב’תמים דעים’ – שהיא היחידה שנשארה מכתביו וחיבוריו כאמור, היא השגה על דברי הרי”ף. עם זאת, ראוי לציין שהיתה זו מחלוקת לשם שמיים. בתשובה הנזכרת הוא מכנה את הרי”ף “הרב הגדול” כנזכר. כך גם קודם פטירתו קרא לבנו רבי ברוך, שהיה בן 17 שנים, וציווה אותו שילך לפייס את הרי”ף, וילמד תורה מפיו, וכן עשה. עם היוודע דבר פטירתו של רבי יצחק, פרץ הרי”ף בבכי תמרורים. הוא קירב ביותר את בנו ר’ ברוך והתייחס אליו כאב לבן.
יחסי אהבה וידידות היו בין רבי יצחק לרבי מאיר הלוי מיגאש, אביו של רבי יוסף מיגאש. רבי יצחק היה משדל את רבי מאיר שיניח לבנו ללמוד תורה, והוא אף תמך בו, שעה שעמד על כשרונותיו הברוכים של יוסף הצעיר, והסיק שעדיו לגדולות.
בסוף ימיו ירד רבי יצחק מגדולתו, וזאת בעקבות מלחמה שפרצה בין המלך אל־מועתמיד שרבי יצחק היה שר בממשלתו, לבין יוסוף בן תאשפין. אל־מועתמיד נפל בשבי והוגלה לאפריקה, דבר שגרר את ירידתו של רבי יצחק ממשרתו הרמה. הוא עבר לגרנדה שם חי עד יום פטירתו בחודש ניסן שנת ד’ אלפים תתנ”ד (1094), ונקבר בקורדובה.
