הגמרא (בבא בתרא ה’) מציגה לנו את אחת המחלוקות המוכרות לבוגרי ישיבות, סביב השאלה: מה מעמדה של הטענה כי ‘פרעתי את החוב תוך הזמן’. שיטת ריש לקיש, כי אדם הטוען שפרע את חובו בתוך הזמן אינו נאמן, כי “חזקה שאין אדם פורע תוך זמנו, הלוואי שאנשים יפרעו בהגיע הזמן”. שיטת אביי ורבא לעומת זאת היא כי ישנם פעמים שאדם פורע תוך כדי הזמן, זאת מכיוון ש”פעמים שאדם מקבל כסף תוך כדי הזמן, והוא מעדיף לפרוע את החוב בכדי שהמלווה לא יטריד אותו”.
יש לשים לב לאופן שבו הגמרא מציגה את המחלוקת. היא איננה מסתפקת באמירה כללית ‘נאמן’ או ‘לא נאמן’, אלא הגמרא מוסיפה גם אמירות שנראות כאמירות אגביות (הלוואי שיפרע בתוך הזמן) או אמירות שנראות טכניות למדי (אדם פורע בתוך הזמן כי קיבל כסף, ולא רוצה שיטרידו אותו, ש”ט).
בנוסף, רבים תוהים לגבי עצם המחלוקת הזו, על מה בעצם מתווכחים ריש לקיש ואביי ורבא? האם הם מתווכחים לגבי המציאות הסטטיסטית או שיש הסכמה לגביה? ויתרה מכך, האם ריש לקיש טוען שאין שום מקרה בעולם שבו מישהו החזיר את החוב תוך כדי הזמן? עוד זאת, עולה מהסוגיה שלחזקת ‘אין אדם פורע תוך זמנו’ יש מעמד חזק במיוחד (אפילו לגבות מיתומים, ואולי אפילו במקום שיש שתי כתות עדים שמתווכחות ביניהם, מסתמכים על החזקה, ש”ט).
התהיות הללו הביאו לניסוחים שונים בראשונים ובאחרונים, שעיקרם הוא לחדד כי החזקה כאן היא יותר מ’רוב’ רגיל, היא מעין אמירה גורפת על אופיו של האדם. בקונטרסי־שיעורים ניסח זאת, “כל בני האדם לא פורעים תוך זמנם, יש מקרים נדירים שבהם מתבצע פרעון תוך זמנו” וכדומה. אחרים (שיעורי ר’ שמואל כדוגמה) שמו דגש רב על כך כי למעשה מי שטוען טענת ‘פרעתי תוך הזמן’ מנסה להיפטר מתשלום חוב שלא מוטל בספק. וכטענה, זו טענה חלשה במיוחד כנגד חוב ודאי. כלומר, לפי גישה זו הטענה ‘פרעתי תוך הזמן’ איננה חלשה לכשעצמה, אלא היא חלשה בתוך ההקשר שבו יש חוב ודאי.
דומה שיש לחדד היבט נוסף שפחות הודגש בראשונים ובאחרונים, אך הוא עומד מאחורי דבריהם, והוא חולשתה הגדולה של טענת “פרעתי תוך הזמן”. משמעותה של טענה זו היא “נתתי לך מתנה”, שכן לזמן של כסף יש שווי כספי, שהרי בזמן שהכסף אצלו הוא יכול לעשות בו מסחר וכדומה (לגבי כסף שמופקד אצלי ואיני יכול לעשות בו שימוש, כולם מודים שאני נאמן בטענת ‘החזרתי תוך הזמן’, ש”ט). למרות שאסור להלוות בריבית עולה מהמשנה (מכות ג) שלזמן של הכסף יש שווי מסוים (הערך המסחרי), ולכן, מדובר בטענה חלשה מאוד (כפי שהמשנה אצלנו [ה.] אומרת שאדם לא נאמן לטעון שהוא לא דרש את המגיע לו, ולכן הוא לא נאמן לטעון שבנה את הכותל לבדו, ש”ט).
דומה אם כן, שניתן לקרוא כך את מחלוקת אביי ורבא וריש לקיש: ריש לקיש מחדד כי הזמן של הכסף שווה כסף, ולכל אדם ‘משתלם’ כלכלית לשמור את הכסף אצלו, ‘ולוואי שיפרע בזמנו’. אך אביי ורבא מטילים ספק בעצם ההנחה הזו. הם אומרים שבפועל, במציאות הריאלית, פעמים רבות שהשווי הכלכלי התיאורטי של החזקת הכסף אצלך לא שווה ללווה, והוא מעדיף לפרוע את החוב “כדי שלא יטרידו אותו”.
הנה כי כן, מתווכחים ריש לקיש ואביי ורבא איך לקרוא את הטענה הזו. מבחינת ריש לקיש טענת ‘פרעתי תוך הזמן’, היא טענת ‘נתתי לך מתנה’. מבחינת אביי ורבא זו טענה פשוטה של ‘פרעתי’, לא בהכרח מדובר במתנה למלוה, כי לפעמים הלווה רוצה לסיים עם הסיפור.
