הנודר נזירות אסור בשתיית יין, בגילוח שערות ראשו ואף אסור להיטמא למתים. אולם אין הכוונה שהאומר ‘הריני נזיר’ מתכוון להימנע משלושה דברים אלו דווקא. הוא מקבל על עצמו נזירות כשם כללי, והתורה היא שמפרטת מה עניין זה כולל. צריך, אם כן, להבין לאיזה תוכן מתכוון אותו אדם המבקש להיות ‘נזיר’, ומדוע התורה אוסרת עליו דווקא את שלושת הדברים הללו.
השורש נ.ז.ר. מופיע בתורה בכמה הקשרים אחרים. למשל, ‘ולקדקוד נזיר אחיו’, ‘ואת ענבי נזיריך לא תבצור’, ועוד. מפירושי הראשונים שם עולה כי מובנו הוא: פרוש, מיוחד, מובדל. אם כן, כשאדם אומר ‘הריני נזיר’ פירושו שהוא שרצונו להיות מיוחד לה’. כלשון הכתוב: כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ קָדֹשׁ הוּא לַה’. לא פלא אפוא שהוא נאסר בשלושת האיסורים שמנינו לעיל. את שלושתם מצאנו כאיסורים מיוחדים שהצטוו בהם הכוהנים, ואך טבעי הוא שהמבקש להתייחד לה’ יחולו עליו דינים מעין אלו שחלים על המוקדשים לה’.
אלא שהבדל גדול יש בין איסורי הכהנים לאיסורי הנזיר. הכהן נאסר בשתיית יין רק בשעת עבודה, ואילו הנזיר בכל אשר ייעשה מגפן היין ובכל זמן. לגבי הכהנים נאמר איסור לגלח את פאת הזקן (ויקרא כא ה), ואילו הנזיר הצטווה לגדל פרע את כל שער הראש. ובעוד שהכהן נאסר בטומאת מת בצורה מוגבלת, להוציא שבעה קרובים, הנזיר נאסר להיטמא אפילו לאביו ולאמו. חילוקים אלו מאפיינים את החלטתו של הנזיר לצאת מהשגרה ולהתייחד בבת אחת. ככל שהוא אינו סומך על צעדים קטנים ומבקש “לקפוץ” בבת אחת לדרגה העליונה של מי שהוא מוקדש לה’, עליו לנהוג בכל גינוני הכהונה עד לקצה שלהם.
בהקשרו של הנזיר מוכר ומפורסם האיסור לשתות יין, אולם דיני הנזירות בפרשתנו שמים דגש על משהו אחר. מבין שלושת האיסורים הוא סותר את נזירותו רק כשהוא עובר ונטמא למת. במקרה כזה הוא מתחיל מחדש את נזירותו ואף מגלח את שערו. דווקא שתיית היין וגילוח אינם סותרים את נזירותו, וסוגיית היין אף אינה כלולה בעבודת סיום הנזירות (בניגוד לגילוח). החילוקים הללו בין האיסורים מקבלים משמעות מיוחדת לאחר שיורדים לתכליתם.
הצעד הראשון שצריך לעשות המבקש להתייחד לה’, הוא – להתיישב בדעתו. ההימנעות מיין מלמדת שהדרך העולה בית א־ל אינה עוברת בהשלכת הדעת ובאיבוד חושים, אלא להפך, היא מחייבת דעה צלולה ובהירה. הצעד השני הוא גידול השער. כך הנזיר מובחן ומובדל מבחינה חיצונית משאר בני אדם. סימן ההיכר החיצוני גורם לסביבה לצפות ממנו להתנהגות מיוחדת והוא מחייב גם אותו למלא את התפקיד שקיבל על עצמו. מעבר לשני אלו, המעוניין להתקדש לה’ במהלך חריג של נזירות צריך להימנע לחלוטין מטומאת מת. כפי שראינו, זהו הדין המרכזי שבגינו הוא סותר את נזירותו ומתחיל מחדש. טמון כאן מסר חשוב מאין כמוהו: קפיצת הדרך הנזירית אמנם כוללת פרישה מסוימת מהנאות העולם ואף מראה חריג ושונה, אך היא בשום אופן אינה היבדלות מהחיים. החיים קדושים במהותם, והרוצה להתקדש לה’ מוכרח להבין שמרחב הפעולה המתאים להתקדשות אינו התרחקות מהחיים אלא דווקא אחיזה בהם. הבא במגע עם המת עצמו סותר את נזירותו משום שהוא נוטה מהבנה יסודית זו, ובלעדיה הנזירות עלולה להגיע לכלל טעות.
אמנם לא כל טומאת מת סותרת, אלא דווקא מגע עם המת עצמו, כי לא עצם הטומאה סותרת (כך למשל, טומאת גולל ודופק ורביעית דם ועוד אינן סותרות את הנזירות). דווקא התקרבות למוות עצמו, לאיבוד רצון החיים, היא שמחייבת להתחיל את הנזירות מהתחלה.
מי שמאבד את רצון החיים מחמת תשוקתו להידבק בה’ חייב לחשב את דרכו מחדש. כי גם אם הותר לאדם לפרוש לזמן מה מן העולם לצורך התחזקות מיוחדת בעבודת הבורא (אם כי הוא נקרא משום כך ‘חוטא’), לא הותר לו לשלול את החיים עצמם. התורה באה להרבות חיים ולא למעט אותם. הבנה זו חשובה לכל אדם, ובפרט למי שבוחר לרכז בזמן קצר מאמץ מיוחד של התקדשות לה’.
