בפרשת השבוע אנו לומדים על הפורענות שתבוא חס ושלום אם לא נשמע בקול ה’. אך מיד לאחר מכן באה התורה ואומרת את משפט הנחמה המפורסם: “ואף גם זאת, בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלתם”.
מדוע התיבה “לכלותם” נכתבה בכתיב חסר “לכלתם”? מבואר בספרי חסידות שכאן צפונה הנחמה וסוד הקיום שלנו בגלות הארוכה והמתישה: “כי רק זה נשאר לנו בגלותנו הארוך המר שרצוננו וכוספנו ותקוותנו ותוחלתנו חזקים עדיין לשוב אליו יתברך” (ליקוטי הלכות יו”ד פדיון הבן ה’ כ”ז).
הכוח של הרצון, הכיסופין, הגעגועים והתקווה הפנימית של כל יהודי לשוב אל ה’ הוא עצום ונפלא. את הכוח הזה, כפי שמלמדים אותנו הצדיקים, אנו יכולים וצריכים להפעיל ולהיות פרואקטיביים בהנעה שלו.
כיצד? בסיפורי מעשיות למוהר”ן, במעשה הראשון על אבידת בת המלך, מסופר על בת מלך אהובה שנעלמה מהארמון בעקבות דיבור לא טוב של אביה. המלך והנסיכה מתגעגעים זה לזו, והמשנה למלך יוצא למסע חיפוש ארוך ומפרך אחריה.
כשהוא מוצא אותה, היא מורה לו לשבת במקום קבוע שנה תמימה ולהתגעגע אליה, וכך יצליח לחלצה. בסופו של דבר, לאחר מאמצים רבים, המשנה למלך מצליח להשיב את הנסיכה לאביה ולארמון.
הסיפור הזה רומז למשמעויות עמוקות. המלך הוא הקב”ה, הבת היא כנסת ישראל והנשמות שלנו. הגלות היא בבחינת הנסיכה הנמצאת תחת שליטת הלא־טוב. המשנה למלך מסמל את הצדיקים שמודיעים לנו בכל דור על אהבת ה’ וגעגועיו אלינו.
הדרך להשיב את השכינה לייחוד עם הקב”ה היא דרך הגעגועים והכיסופין. בכל מצב, עלינו להחזיק ולעבוד על ציר הגעגועים, לדבר בפה דיבורי כיסופין: “אבי שבשמים, אני כוסף ומתגעגע אליך, משתוקק לקרבתך וללמוד תורתך”.
הכוח של היהודי כשהוא מפעיל את אנרגיית כיסופי וגעגועי נשמתו בדיבורים פשוטים אלו, הוא כוח עצום המוביל בפועל לגאולת הפרט והכלל.
וזו כוונת הפסוק “לא מאסתים ולא געלתים לכלתם”, כתיב חסר מלשון כלות הנפש מתוך כיסופים וגעגועים – זהו סוד הקיום שלנו בגלות הנוראה הזו. יהי רצון שנקבל דיבורים עמוקים אלו בפשטות וניישמם לטובתנו הנצחית.
