הסוגיות החותמות את פרקנו – הפרק השביעי של מסכת בבא קמא – מדגימות ומלמדות כי מעבר לדיני הנזיקין העקרוניים הכתובים בתורה, יש צורך בהתקנת תקנות התלויות בזמן, במקום, ובאוכלוסייה. כלומר, יש צורך לקבוע כללי משחק מפורטים יותר, הכלל העיקרי שהמשנה והגמרא דנות בו (דף עט: ואילך) הוא האיסור לגדל בהמה דקה בארץ ישראל מכיוון שבהמות אלו מסבות נזקים רבים למרחבים חקלאיים. בהמשך, הגמרא (מדף פ: ואילך) מציגה את עשרת התנאים של יהושע להנחלת הארץ, המשותף למרבית התנאים הללו הוא שישנם שימושים מסוימים במרחב, המותרים לכל אדם. כך לדוגמה, כל אדם יכול לזמור ענפים גם מעץ של חברו בכדי לנטוע בעצמו עץ. תנאים אלו מתאימים לקבוצה מלוכדת, כמו עם ישראל שכובש יחדיו את הארץ.
מבין השורות בגמרא עולה החשיבות הרבה שיש למנהיגי הקהילה ורבניה ביצירת ואכיפת ‘תקנות נזיקין’ שאינן מעיקר הדין. הגמרא (דף פ.) מביאה בהקשר זה שלושה סיפורים. הסיפור הראשון עוסק בחסיד אחד (ר’ יהודה בן בבא, ראו תמורה טו:) שבגלל עצת הרופאים החזיק בבעלותו עז, תוך כדי שהוא קושר אותה למיטתו ומוודא שהיא אינה מזיקה לאחרים, אך למרות מצבו הרפואי והקפדתו היתרה, חבריו התרעמו עליו, ואף הוא עצמו בעת מיתתו אמר “יודע אני שאין בי עוון, אלא עוון אותה העז, שעברתי על דברי חבריי”. וחידד המאירי כי מסיפור זה ניתן ללמוד כי “אף על פי שבמקום פיקוח נפש הותרו האיסורין להתרפאות בהן דבר שנאסר מכח תקנה ומחשש פסידת אחרים ראוי להחמיר בו ביותר”.
אך דומה כי חשיבות יתירה יש לעובדה כי העובר על התקנה היה ‘חסיד’ בעל מעמד, וזאת כפי שנראה בסיפור הבא שבו מספרת הגמרא על רב הונא שגידל בהמה דקה, והסביר כי הוא מאפשר לעצמו לגדל בהמה דקה בגלל שאשתו (ששמה ‘חובה’) שומרת באופן הדוק על העז, רב אדא בר אהבה הגיב להוראת ההיתר הזו בחריפות רבה. נזכיר, כי רב הונא נמצא בבבל, והאיסור לגדל ‘בהמה דקה’ בבבל הוא חדש ונתקן על ידי האמוראים. ודווקא לכן יש לבסס את האיסור הזה, כאיסור ותקנה כללית ללא פרצות והיתרים אישיים.
הסיפור האחרון של הגמרא, הוא המרתק והחידתי ביותר, הגמרא מספרת באריכות כי שלושה מגדולי החכמים (רב, שמואל ורב אסי) התווכחו ביניהם מי ייכנס ראשון לחגיגת ברית מילה או פדיון הבן, אלא שבאמצע ויכוחם מגיעה ידיעה כי בתוך אולם השמחות, נקטעה ידו של תינוק (הקורא תוהה האם מדובר בידו של התינוק העומד להימול? בכתב־יד אסקוריאל, הגירסא היא ‘ההוא ינוקא’) וייתכן שאף אותו תינוק מת (ראו במ”מ הלכות גזו”א טו, יז). הדיון בין החכמים על מי ייכנס ראשון הופסק, ורב יצא ודרש כי יש להרוג חתולים שניתן להעריך כי הם מסוכנים.
דומה כי הגמרא טרחה לפתוח בתיאור הדיון על סדרי הכניסה, בכדי להדגים כי לפעמים חובת המנהיג והרב היא להתמקד באתגרי הקהילה במקום שהם, כי התברר למעשה, כי בעוד החכמים דנו בדקויות של כבוד התורה ובין אדם לחברו, ההמון נכשל בזהירות בדיני נפשות החמורים. (וראו בספר בן יהוידע שתמה גם הוא על הצורך בתיאור הוויכוח על סדרי הכניסה, והלך בדרך אחרת).
