אחד האתגרים הגדולים בחינוך הוא הפער בין ההבנה והאמון בילדים שלנו לבין המציאות היומיומית. אנו יודעים שיש לילדים הרבה תכונות טובות, אך לעיתים התמודדויות וקשיים עשויים לסתור את הנחות האמון, ועלולים לייצר תסכול וייאוש.
כהורה וכמחנך, אני חווה לעיתים מזומנות את הפער. יצא לי לשבת עם תלמיד שהרבה להפריע בשיעורים, וכאשר שוחחתי אתו פגשתי נער חכם, טוב לב ופיקח. מה שתסכל הייתה העובדה שכבר כמה פעמים עשינו את אותה השיחה, לבינתיים, ללא הועיל.
ייתכן שנוכל להיעזר בתובנה הקשורה לראש השנה ולתקיעת שופר.
בראש השנה אנו תוקעים: תקיעה, שברים תרועה, תקיעה. הגמרא במסכת ראש השנה [לג:-לד.] מסבירה את המבנה ההלכתי של תקיעת השופר. ברוב המחזורים מודפסים הטעמים של הרס”ג למצות שופר.
השל”ה הקדוש [מסכת ראש השנה פרק תורה אור] מבאר את מבנה התקיעות על דרך הדרוש, ומוסיף צליל חדש לקולו של השופר, צליל שיכול ללוות אותנו לחיים.
בגמרא שם מבואר שתקיעת השברים דומה לאדם הגונח מלבו ותקיעת התרועה דומה ליללה של בכי. השל”ה מסביר שהתקיעה הראשונה, בקול ישר, פשוט מסמלת את הרעיון שהקב”ה ברא את האדם ישר, אך מצוקות החיים גורמות לאדם לחטוא והחטא מוביל לכאב של גניחה וליללת בכי. התקיעה הישרה האחרונה מסמלת את היכולת של האדם לעשות תשובה ולחזור לדרך הישר, לאותה דרך ישרה שהוא נולד לתוכה.
השל”ה מלמד אותנו תפיסה חינוכית של אמון בעולם הפנימי של האדם. בפנימיותו הוא “ישר”. ואמון נוסף, ביכולת של האדם לתקן את דרכיו ולשוב לאותה דרך ישרה.
הפער שפתחנו בו, נובע מהעובדה שלפעמים אנו פוגשים את הילדים שלנו בשלב של “שברים תרועה”, השלב של “היללה והגניחה”. מרוב תסכול ולחץ אנו שוכחים שהילד נולד ישר, וגם הוא מסוגל לתקן ולחזור לדרך הישר.
הרמב”ם [הלכות שמיטה ויובל פרק יג] כותב ששיא המדרגה האנושית, היא הליכה בדרך הישר, הדרך בה נולדנו, המדרגה של שבט לוי: “ולא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ה’ לשרתו ולעובדו לדעה את ה’ והלך ישר כמו שעשהו האלהים”.
השופר קורא לנו למצוא את היושר בעצמנו ואת היושר באדם, כדברי הרמב”ם: ישר כמו שעשהו האלהים.
הכותב הינו ראש ישיבת “נשמת התורה”
