תושב בעירו של ר’ ינאי התלונן בפניו על שכניו. אותו תושב סיפר כי יש בחצרו עץ שחלקו יוצא לתוך רשות הרבים, ושכניו דורשים ממנו לקצוץ את העץ, בטענה שהעץ מפריע לתנועה הסדירה של הגמלים ברשות הרבים. אותו תושב ציפה לקבל אמפתיה מר’ ינאי, שכן מחצרו של ר’ ינאי בעצמו יצא עץ לתוך רשות הרבים, אך במקום זאת ר’ ינאי ביקש ממנו לדחות את השיחה בנושא ‘העץ הפולש’ למחר.
כשהתושב הגיע למחרת, ר’ ינאי היה פסקני בהרבה, ואמר: אדוני, אתה צריך לקצוץ את העץ שלך. כשאותו תושב שלף את ‘הקלף המנצח’, ואמר “רגע, אבל גם לך יש עץ כזה!”, אמר לו ר’ ינאי: לך לחצרי ותבדוק. אם יש שם כזה עץ, אתה לא חייב לקוץ את העץ שלך. כשאותו תושב יצא החוצה, הוא לא הבחין בעץ, שכן ר’ ינאי דאג לקוץ את העץ באותו הלילה.
אנקדוטה זו מופיעה בגמרא בסוף פרק ‘חזקת הבתים’ (בבא בתרא ס.), והיא מדגימה כמובן את החשיבות בכך שלא נכפה על אחרים סטנדרט שאנו לא עומדים בו (קשוט עצמך תחילה, בלשון הגמרא), אבל היא מדגימה גם עיקרון נוסף, והוא הנכונות לפעול בעולם על אף הסיכוי לשגות.
הגמרא מסבירה כי ר’ ינאי היה סבור כי אנשים נהנים מצילו של העץ שפולש לרשות הרבים, אך בזמן שהוא שמע כי מתלוננים על העץ, הוא הבין שהערכתו הייתה שגויה. תושבי אותה העיר העדיפו את התנועה המהירה והחופשית ברחובות על פני הצל. ולכן הוא מיד הורה לקצוץ את העץ. ר’ ינאי לא חשש בתחילת הדרך לתת לעץ לפלוש לרשות הרבים. הוא הסתמך על תחושתו והערכתו, אך הסתמכות זו הייתה מלווה בנכונות לקצוץ את העץ מיד כשיבחין שהעץ איננו לרוחם של בני רשות הרבים.
התנהלות זו מזכירה ויכוח מעניין נוסף שנתקלנו בו השבוע. הגמרא מספרת (בבא בתרא נח.) כי ר’ בנאה נקלע לוויכוח עם המלכות על השאלה מי ראוי להיות דיין. הם טענו כי ‘כל אדם שתבעו אותו לדין’ לא ראוי להיות דיין, אך ר’ בנאה טען כי רק ‘אדם שהורשע וחויב לשלם ממון בדין’ לא ראוי להיות דיין.
דומה ששורש הוויכוח בין ר’ בנאה לאנשי המלכות נסוב סביב השאלה העקרונית הזו, האם האדם השלם הוא אדם שעליו להיות בלתי מעורב בעולם בשביל לא לטעות. ר’ בנאה סבור כי האדם השלם שראוי גם להיות דיין, אמור להיות אדם שמעורב בעולם ולכן גם חשוף לתביעות ואולי אף לטעויות. הוא הופך להיות לא ראוי להיות דיין כשהוא לא מכיר בטעותו עד לפסק דין חלוט. דבר זה עולה בקנה אחד עם התנהלותו של ר’ בנאה גם בפסיקת דין, כפי שהגמרא שם מספרת, ר’ בנאה לא נמנע מלפסוק דיני ממונות באמצעות אינטואיציה ודרכים יצירתיות.
הצורך במעורבות בעולם, והביקורת על התנזרות מוחלטת מעיסוק מעשי בעולם, עולה גם בסוגיה החותמת את פרק חזקת הבתים, ומדגישה את הצורך לאזן בין הצורך באבלות על ירושלים, לבין הצורך להטיל על הציבור רק גזרות שניתן לעמוד בהן. ר’ יהושע ‘נטפל’ לאלו שלא אכלו בשר אחרי החורבן, ואמר להם כי לפי ההיגיון הזה, הרי שאתם צריכים גם להפסיק לאכול פירות ולשתות מים, בגלל הביכורים וניסוך המים. ייתכן שעומק טענתו של ר’ יהושע היא שכל התנהלות (אבלות או החמרה אחרת) שמביאה לניתוק מלא מחיי היומיום, סופה מוכיח שיש בה משהו שגוי.
תורת חיים היא תורה שמתקיימת בתוך החיים, ולא במקביל ובמנותק מהם.
