בפרשת השבוע כאשר משה, רעיא מהימנא, מבשר לישראל את בשורת הגאולה ומתאר להם בפרוטרוט את ההליך והשלבים “והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי”, התגובה של בני ישראל לדבריו היא “ולא שמעו מקוצר רוח ומעבודה קשה”.
יש לברר, הלא בפרשה הקודמת נאמר “ויאמן העם” כאשר בישר משה “כי פקד ה’ את העם”. ורואים שם שהם נותנים אמון בבשורת הגאולה. ומה נשתנה?
יש מבארים לפי פשט הפסוקים שמאותה בשורה ועד הפרשה שלנו הוכבדה העבודה באופן משמעותי וזה פשר שינוי תגובת בני ישראל.
ויש לבאר בדרך נוספת, בתוספת שאלה: מדוע בפרשה הקודמת כאשר מתנהל דיאלוג בין משה להקב”ה האם הוא ילך לגאול את ישראל, על כל טענה של משה הקב”ה משיב ומעניק לו כלים להתמודדות עם האתגרים שהוא מציב. אבל על השאלה האחרונה, “שלח נא ביד תשלח”, כלומר אינני ראוי לבצע את המשימה הנשגבה הזו, על זה נאמר “ויחר אף ה'”. מדוע כעס ה’ דווקא בשאלה זו?
יש לבאר כך: להאמין שיש ה’ יתברך, תורה מן השמים, שכר ועונש, משמעות רוחנית עמוקה בכל מעשה דיבור ומחשבה שלנו – זה אתגר ממדרגה ראשונה. אך האתגר הגדול ביותר הוא להאמין בעצמנו, שאנו שייכים לדבר הגדול הזה.
לכן, דווקא כשמשה אומר להקב”ה “אני לא ראוי למשימה” – דווקא אז חרה אף ה’. כי המסר של השי”ת למשה – ולכל יהודי – הוא: אם אתה מאמין שאני ה’ קיים ושליט ממלא וסובב כל עלמין ואני בחרתי בך למלא את המשימה הזו – זאת אומרת שאני מאמין בך. וזה רלוונטי לכל אדם שקם בבוקר ומגלה שהקב”ה בחר בו והאמין בו למלא עוד יום בעשייה.
זה השוני בין התגובות של בני ישראל. לגבי עצם הבשורה שה’ רואה שקשה לנו ורוצה לעזור לנו, בזה האמינו מיד. אבל להאמין שיש לנו ייעוד גדול להפוך לאומה של “ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלוקים”, זה אומר שיש לנו חתיכת משימה בעולם, וזה אומר שנדרש מאיתנו להאמין בעצמנו שיש לנו עסק ושייכות עם הדבר הענק הזה.
המוסר־השכל שחשוב לדעתי שנפיק מזה הוא: יהודי, זכור תמיד: אתה חשוב, יקר ומוערך על ידי השי”ת. יש לה’ יתברך עסק איתך. הוא איתך, אצלך, אוהב אותך, ומאמין בך תמיד.
נ.ב. הביאור הוא לפי מך ערכנו. אנו לא מנתחים חלילה את משה אדון הנביאים. הכל לפי קוצר השגתנו. רשות ניתנה לכל עוסקי תורה, לעובדה ולשומרה ולפרש במקרא פירושים מגוונים אשר יש בהם מן החיזוק לתורה ויראה, כל עוד לא נוטים מדרך ההלכה, וכמבואר בהקדמה לאור החיים הקדוש על התורה.
