המשכן וכליו נזכרו בציווי ונשנו בעשייתם. בין הציווי לעשייה עורכת התורה דין וחשבון: אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל פִּי מֹשֶׁה. דו”ח מוקפד מוגש על זהב התנופה, על כסף הפקודים, על הנחושת ועל מה שעשו עם כל חומר וחומר, במשקל ובמספרים מדויקים. שני קשיים מתעוררים מכך: ראשית, מדוע אנו זקוקים לפירוט הזה. ידוע לנו שנתרמו חומרים רבים למלאכת המשכן ונעשו מהם כלים. מה מוסיפה לנו ידיעת החשבון? שנית, מדוע חשוב לתורה לפרט זאת אחרי הגבייה ולפני העשייה. אפשר היה לערוך זאת גם בסיכום הבנייה.
והנה, התורה מדגישה שלצד משה, שימש גם איתמר בן אהרון הכהן בגזברות המשכן. חז”ל בתנחומא מתייחסים לכך ואומרים: “אף על פי שהיה משה הצדיק נאמן על פי הגבורה דכתיב בכל ביתי נאמן הוא, קורא לאחרים ומחשב על ידיהם שנאמר ביד איתמר בן אהרן הכהן”. הגע עצמך, מי שהתרים את עם ישראל היה משה רבנו שעל אמינותו חתום מי שחותמו אמת, ומי שהתמנה על המלאכה היה בצלאל, שידע לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ. למרות זאת, הקפידה תורה שלא יהיה משה גזבר לבדו, וזאת על פי ההלכה שאין ממנין שררה על הציבור בממון פחות משנים.
לא רק על ההלכה שהממון ייגבה בשנים הקפידה תורה, אלא אף על מסירת דין וחשבון. כאן מדובר על לפנים משורת הדין. מן הדין גבאי צדקה פטור מכך, כמפורש בדברי הנביא: “וְלֹא יְחַשְּׁבוּ אֶת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר יִתְּנוּ אֶת הַכֶּסֶף עַל יָדָם לָתֵת לְעֹשֵׂי הַמְּלָאכָה כִּי בֶאֱמֻנָה הֵם עֹשִׂים”. כך גם נפסק בשולחן ערוך יו”ד רנז. “ומכל מקום”, כותב הרמ”א בשם הטור, “כדי שיהיו נקיים מה’ ומישראל טוב להם ליתן חשבון”. מניין למדו הפוסקים שכדאי לנהוג לפנים משורת הדין, הב”ח על המקום מציע מקור נאמן: “ואולי למדו ממשה רבינו ע”ה שנתן חשבון בנדבות המשכן כי מי כמוהו נאמן ביתו ונתן חשבון כדי שיהא נקי מהשם ומישראל”.
נראה אפוא שזה המסר המרכזי של הדין־וחשבון שהגיש משה. עם ישראל כולו ידע היטב שמשה אינו חשוד בגניבה חלילה. למרות זאת, חשוב לתורה להדגיש לפני עשיית המשכן, ודווקא לפני עשייתו, שלא בונים מקום קדוש לפני שמוודאים שההתנהלות הכספית ישרה כסרגל. השכינה אינה שורה על אדם שמקריב קרבנות ומתמסר בכל ליבו לה’, אם הוא נוהג בדרכי עקלקלות בנושאים ממוניים. את אדני המשכן מייסדים על דו”ח ציבורי מפורט עד השקל האחרון. יסודות של יושר הם תנאי הכרחי לבניין של קדושה והשראת השכינה.
כמובן, וזאת חשוב לציין, הפטור העקרוני להגשת חשבון שמור לגבאי צדקה שהציבור סומך עליהם, “כי באמונה הם עושים”, אך אם הציבור דורש דין וחשבון, כתב הש”ך שמוטלת על הגבאים חובה גמורה לתת חשבון. כמו כן, כתבו הערוך השולחן והדרך אמונה, שאם התמנו גבאי צדקה בשכר, חובתם להגיש חשבון, וכל שכן אם התמנו על דעת כן.
הנקיות והיושר צריכים להיות נר לרגליו של כל שליח ציבור, מקל וחומר ממשה רבנו. אם כסף שנתרם על ידי עם ישראל לעבודת המשכן, לא עשה בו משה הנאמן שום פעולה בלי להגיש חשבון לציבור, על אחת כמה וכמה שכך ראוי שינהג כל מי שעוסק בממון הציבור. ולא רק בחיובים הגמורים על פי ההלכה, שהגבייה תהיה בשניים והחלוקה בשלושה, אלא גם במה שהוא לפנים משורת הדין. יש בכך גם ערך חינוכי. כשם שמשה לימד את ישראל שאי אפשר להשיג קדושה בדילוג על קומת היושר, כך כל מוסד ומוסד שנוהג בשקיפות מעביר מסר לחניכיו שאוצרות הקדושה והדעת שהם עתידים לספוג, ייקנו על ידם רק בצדק ובישרות.
