כִּי תָבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר י”י אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי (דברים יז יד).
ואם העם אינו רוצה מלך? האם בכל מקרה מוטלת על עם ישראל החובה לחיות תחת שלטון מלוכני?
הנצי”ב מדייק מן המילים: וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ שהמינוי הוא רשות, אלא שקביעה זו עומדת לכאורה בסתירה להלכה הפסוקה ברמב”ם (הל’ מלכים א א) לפיה מצווה גמורה היא למנות עלינו מלך. הנצי”ב עצמו מתייחס לכך ומציע שהמצווה חלה רק לאחר שעולה בקשה למלך מצד העם. וזה לשונו: ונראה דמשום דהנהגת המדינה משתנה, אם מתנהג על פי דעת מלוכה או על פי דעת העם ונבחריהם, ויש מדינה שאינה יכולה לסבול דעת מלוכה… משום הכי לא אפשר לצוות בהחלט למנות מלך… ומשום הכי כתיב ‘ואמרת’ שיהא העם מבקשים כך, אז ‘שום תשים’. ומכל מקום, אין סנהדרין מצווים עד שיאמרו העם שרוצים הנהגת מלך, ומשם הכי כל משך שלוש מאות שנה שהיה המשכן נבחר בשילה לא היה מלך, והיינו שלא היה בזה הסכמת העם (העמק דבר, דברים יז יד).
ואכן, ניכר בספר שמואל שגם לאחר מינוי שאול למלך, מלכותו לא התייצבה. רק אחרי ניצחונו במלחמה על עמון מתאחד כל העם סביבו ואו אז קורא שמואל לכל העם לעלות עמו לגלגל וּנְחַדֵּשׁ שָׁם הַמְּלוּכָה (שמ”א א יד). הצורך בחידוש המלוכה מלמד שמשיחה למלך אינה מספיקה ללא הסכמת העם. ניתן לראות זאת גם מכך שכאשר ביקש דוד להרוג את נבל מדין מורד במלכות, עצרה בעדו אביגיל בטענה: עדיין שאול קיים, ולא יצא טבעך בעולם (גמ’ מגילה יד ע”א). הרשב”א (שו”ת, החדשות סי’ שמה) הוכיח מכך שמשיחתו של דוד למלך לא הועילה כל עוד העם לא נטה אחריו מעצמו.
לא זו בלבד, אלא אפילו מלך שכבר התמנה, יכול הוא לאבד את מעמדו אם בני העם מואסים בשלטונו. זאת יש להוכיח מדברי הירושלמי (ריש ר”ה) לפיהם בכל אותם חודשים שדוד המלך ירד מכס מלכותו בעקבות מרד אבשלום היה מתכפר בשעירה כהדיוט ולא בשעיר עזים כנשיא.
הצורך בהסכמת העם אינו נסתר מדרישת הרמב”ם (מלכים א ג) שהסנהדרין יסכימו על מינוי המלך. כוונתו היא שדרושה הסכמת הסנהדרין כתנאי נוסף מעבר להסכמת העם. (בנוגע לצורך בהסכמת נביא ישנה סתירה בדברי הרמב”ם בין הל’ סנהדרין להל’ מלכים. עמד על כך הרדב”ז בהל’ מלכים ג ח, יעויי”ש).
בדורות האחרונה הכירו הפוסקים במעמדם של ז’ טובי העיר כסמכות קובעת ומחייבת לכמה וכמה עניינים. ואף עליהם כתב הרשב”א (שו”ת א תריז) שסמכותם נשענת על כך שהציבור העמידם כפרנס עליו, ואם עשו בלי הסכמת הציבור הרי זה שלא כדין. בשל כך, מינויים לא הונחת מלמעלה אלא – כפי המשתמע מתשובות מיימוניות (קנין כ) – הם נבחרו בהליך בחירה מסודר שבו נטלו חלק כל בעלי הבתים. כמה מן האחרונים אף הדגישו שכל משלמי מס הקהילה זכאים להשתתף בבחירות, בין דל ובין עשיר. יצוין שגם בחירת הרב העומד על הציבור תלויה בהסכמת ז’ טובי העיר ולא להיפך. כך היה נהוג בעבר, וכך נהוג עד היום בכל קהילות ישראל: הרב ממונה על ידי הקהל בהסכמת הרוב.
נמצא אם כן שמקור הסמכות של כל שררה המוטלת על הציבור הוא רצונם הטוב של המונהגים המבקשים אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ. התורה אינה מצווה על שלטון המלך אלא רק לאחר שהעם מביעים את הסכמתם לכך, וכן הוא הדין בכל צורת שלטון שתנהג בכל דור ודור.
