לעיתים אנו חווים רגעים מכוננים בחיינו. חלקם מתגלים ככאלה רק במבט לאחור, וחלקם – אנו חשים בעוצמתם כבר ברגע התרחשותם. אך פעמים רבות אנו מחמיצים רגעים כאלה, לא בגלל נסיבות חיצוניות, אלא דווקא בשל המחסומים שאנו מציבים לעצמנו. כשאיננו מאמינים ביכולתנו, או כשמציאות החיים מעמעמת את רגישותנו, אנו עלולים להתעלם מקולות הלב העמוקים שלנו.
סיפור כזה מתגלה בפרשתנו, בתיאור המפגש בין יוסף לאחיו. ה’אור החיים’ הקדוש מתבונן ברגע המרתק הזה, כשיוסף מזהה את אחיו והם אינם מכירים אותו: “ויכר יוסף וגו’. פירוש: הגם שהוא הכירם לצד שהניחם בחתימת זקן ומטבע אנושי כשתיוולד הידיעה בלב אחד מהשניים, גם בלב השני יתעורר בחינת הזכרון. כי הלבבות יגידו סודות נעלמים, כאומרם (משלי כז): ‘כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם’, וידקדקו בעיניים, במצח, בדיבור והידיעה הולכת וגדלת עד שישלים הבחון, אף על פי כן מודיע הכתוב שהם לא הכירוהו, והטעם לצד ראותו ברום המעלות החליטו הבחינה והרחיקו מלבם מחשוב דבר זה” (מב, ח).
שורשיו של אותו חוסר זיהוי נעוצים בהתנכרותם הקודמת של האחים. הספורנו מתאר כיצד אטמו את ליבם לתחנוניו של יוסף: “בהתחננו אלינו ולא שמענו. והיינו אכזרים נגד אחינו אף על פי שחשבנוהו לרודף היה לנו לרחם בהתחננו וכנגד מדת אכזריותנו זה האיש מתאכזר נגדנו” (מב, כא).
הרמב”ן מעמיק בנקודה זו: “אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו – חשבו להם האכזריות לעונש גדול יותר מן המכירה, כי היה אחיהם בשרם מתחנן ומתנפל לפניהם ולא ירחמו, והכתוב לא סיפר זה שם, או מפני שהדבר ידוע בטבע כי יתחנן אדם לאחיו בבואו לידם להרע לו וישביעם בחיי אביהם ויעשה כל אשר יוכל להציל נפשו ממות, או שירצה הכתוב לקצר בסורחנם, או מדרך הכתובים שמקצרים במקום אחד ומאריכים בו במקום אחר”.
ההתעלמות מצערו של הזולת, במיוחד כשמדובר באח, מקהה את הרגישות הטבעית שבלב. אותה אטימות לא רק פוגעת באחר אלא גם באדם עצמו, המאבד את היכולת לזהות הזדמנויות משמעותיות בחייו.
אך היה אחד שראה אחרת – ראובן. רש”ר הירש מסביר: “אך ראובן רואה את אשמתם לא רק בקשיחות לבם. מתחילה הוא אמר להם: אתם חוטאים. הוא ראה ביוסף רק ילד, ובתוכניותיו שמפניהן יגורו, ראה רק מעשי ילדות. לפיכך הוא אומר להם: אתם מאשימים את עצמכם שלא עברתם על מידותיכם, שלא עשיתם לפנים משורת הדין; אך לאמיתו של דבר – חטא גדול חטאתם בו”.
שכרו של ראובן על שמירת רגישותו ורצונו להציל את אחיו התגלה מאוחר יותר – בחלקו הופרשו ערי המקלט הראשונות. כדברי חז”ל: “א”ר תנחום בר חנילאי, מפני מה זכה ראובן להימנות בהצלה [בערי מקלט] תחילה, מפני שהוא פתח בהצלה [בערי מקלט] תחילה, שנאמר וישמע ראובן ויצילהו מידם” (מכות י’ א’).
