רבי אלעזר אזכרי כתב בספרו, ספר חרדים (מצות התשובה ז): “יכוון בשירת הים שאומרים בכל יום לאומרה בקול ובשמחה רבה כאילו אותה שעה יצא ממצרים, שהרי אמרו במדרש (תהלים, יח): ‘ויַּסע משה את ישראל מים סוף’ שהסיעם מעוונותיהם, שנמחלו על ידי השירה שאמרו, שכל מי שנעשה לו נס ואומר שירה מוחלין לו על כל עוונותיו. והנה אחר שציוונו ה’ לומר שירה זו בכל יום, כדכתיב ‘ויאמרו לאמר’, וכדכתב רשב”י שרצה לומר שנֹאמר אותה בכל יום בשמחה רבה כשעה ראשונה שאמרנו אותה, ודאי כח סגולתה כל יום כשעה ראשונה על הים”. דברים אלו צוטטו בספריהם של כמה מגדולי הדורות, והביאם המשנה-ברורה (נא סקי”ז).
העוון מקבע מצב חדש בנפש, ככתוב (יחזקאל לב כז) “ותהי עונֹתם על עצמותם”. הוא יוצר חיץ בין האדם לאלוקיו – “כי אם עוֹנֹתיכם היו מבדִלים בינכם לבין אלקיכם”. כאשר נעשה לאדם נס והוא מכיר שהקב”ה עמו, מגנו וקרן ישעו, הוא נעשה כברייה חדשה (לשון מדרש תהלים שם), קרבת אלקים לו טוב, ורצונו מזדהה מחדש עם רצון המקום. והיינו מחילת העוון.
אף כשאדם מישראל משחזר את נס ההצלה על הים – בו עמדו ישראל בסכנה קיומית וניצלו בזכות אמונתם בה’ ובמשה עבדו, עד שראו בראייה חושית, כמורה באצבע, את נוכחות ה’ – ומשתף עצמו באותה שירה בשמחה, הרי הוא נגאל מעוונותיו וממה שבעקבותיהם, כאומרי השירה על הים. שהשירה והגאולה אחיות הנה. על כן בברכת גאולה מזכירים את קריעת ים סוף ואת השירה. ואמרו (סנהדרין צד.) על חזקיהו המלך שבגלל שלא אמר שירה לא נעשה משיח.
תפקידנו כעם הוא סיפור תהילות ה’, ככתוב (ישעיהו מג כא) “עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו”. הברכות, השבח, ההלל וההודיה בתפילות ובברכות, מקיפים את כל סדר יומו של היהודי ואת כל מאורעות חייו, ובפועל הם ממלאים נפח נכבד בחייו – יותר מעשירית מזמן הערות. (אף השם ‘יהודי’ מצביע על תכונת ההודיה. הרי”ם מגור).
אנו אמורים לשמש פֶּה לכל באי עולם לשיר ולהלל לה’, כנאמר בברכת השיר “ובמקהלות רבבות עמך בית ישראל ברנה יתפאר שמך… שכן חובת כל היצורים לפניך ה’ או”א להודות להלל לשבח…”. ואמרו (אותיות דר”ע) “אפילו ישראל שכל העולם כלו נברא בשבילן לא בראתים אלא בשביל שירה”.
יכולת השירה לה’, עוצמתה וטיבה, תלויה במידת האמונה (“ויאמינו… אז ישיר”) ובמידת הענווה. כשאדם מאמין באמונה שלמה כי ה’ הטוב הוא לבדו עושה את כל המעשים, אשר כולם לטובה, וכשיודע להכיר טובה על עצם חייו ועל כל אשר בהם, כי הכול חסד ה’ הוא, הרי לבו ופיו מרננים תמיד שיר ותודה לא-ל חייו, ושירתו זו מוקרנת על סביבותיו, ומדובבת גם את פיהם בשירה.
הכותב הינו מחבר סדרת ‘יוסף דעת’ על הש”ס ור”מ בישיבת משמר התורה
