רבי אליעזר אומר: בתשרי נברא העולם, בתשרי נולדו אבות, בתשרי מתו אבות. בפסח נולד יצחק… רבי יהושע אומר: בניסן נברא העולם, בניסן נולדו אבות, בניסן מתו אבות. בפסח נולד יצחק… (ראש השנה י, ב)
מחלוקתם של רבי אליעזר ורבי יהושע משתרעת על כל התחומים, מתי נברא העולם, מתי נולדו ומתו האבות, ועוד. אך זאת מוסכם על שניהם – בפסח נולד יצחק. הסכמה זו מעוררת פליאה. ראשית, מדוע הוחרג יצחק מכלל ה’אבות’? שנית, מדוע האבות נקשרים לחודש בכללותו, ואילו יצחק נקשר למועד מסוים שחל בעיצומו של החודש?
השנה נחלקת לשני חלקים. בסתיו ובחורף האדם מאמין וזורע, ממתין לגשמים ומצפה לצמיחה שתבוא. באביב ובקיץ – האדמה מוציאה מן הכוח אל הפועל את כל מה שנזרע בה. לדעת רבי יהושע שהעולם נברא בניסן, הדבר המרכזי הוא ההוצאה לפועל. לכן העולם נברא כשהוא בקומתו, כשהוא מוכן למימוש, ולא בתשרי כשהוא זקוק עוד להכנה ולהשקעה.
יש מאורע נוסף שבוודאי אירע בניסן, והוא – יציאת מצרים. אין מחלוקת שהסיפור של היציאה הוא פריצה מן הכוח אל הפועל. משנות הגלות הארוכות שבהם צורפו ישראל בכור הברזל, הם בוקעים החוצה כאומה.
השאלה היא מה היחס בין האבות ליציאת מצרים. לפי רבי אליעזר, האבות רק זרעו כהכנה לקראת היציאה ממצרים, ואילו לרבי יהושע הם כבר תחילתו של תהליך היצירה. כך או כך, לכול”ע, יצחק באופן ספציפי כן שייך לניסן, ולא סתם לניסן אלא באופן מיוחד לפסח. וכאן חוזרת ונשאלת השאלה, במה השתנה יצחק מהאבות? מדוע ר”א מודה שהוא נולד בפסח, ומפני מה לרבי יהושע כל האבות נקשרים לחודש בכללותו ואילו יצחק לחג הפסח באופן מיוחד?
נראה שחז”ל ביקשו לומר כי גם אם נפריד בין האבות ובין חג הפסח, ישנו אב אחד שוודאי קשור למועד הזה. אם אנו מבקשים לחלץ את משמעות יצירת עם ישראל – איננו יכולים ללמוד אותה מכלל האבות, שכן לר”א הם בכלל שייכים למהלך של ההכנה, לחודשי תשרי, ואף לרבי יהושע – הם שייכים לכללות חודש ניסן ולא לפסח באופן ספציפי. אך יצחק שונה.
יצחק איננו כשאר האבות. התורה האריכה בתולדות אברהם העובר מסע של עשר ניסיונות, ובתולדות יעקב, דרך כל נדודיו לארם ולמצרים. אך על יצחק איננו יודעים הרבה. הדבר שהוא בולט בו הוא היותו קורבן לה’. לא הוא פעל את הקרבתו. הוא הוקדש לקורבן על ידי אביו, ועתה הוא נעשה חפצא של קורבן – מוקדש לה’.
מכאן אנו חוזרים ולמדים על מהותה של יצירת עם ישראל. “היום אתם יוצאים, בחודש האביב”. עם ישראל נולד מתוך מצרים, יוצא מן הכוח אל הפועל, כמו הטבע האביבי המתעורר לחיים אחרי תרדמת החורף. ומהי מהות יצירתו? הקדשתו לה’. היצירה של עם ישראל אינה מתרחשת בקבלת התורה, אלא עוד קודם לכן. בעצם היציאה לארץ לא זרועה, בהליכה עיוורת אחרי ה’, מונחת הקביעה שאנו משתעבדים לה’.
“קודש ישראל לה’ ראשית תבואתו” – עם ישראל הוא קדוש בחפצא, כמו יצחק, זוהי מהותם – ודבר זה נקבע בפסח. ברגע הבריאה של עם ישראל, נולדנו מחדש כעם המוקדש לה’.
