אחת השיטות הטיפוליות שנכנסות בשנים האחרונות גם בישראל היא המיינדפולנס או בשמה העברי: קַשִּׁיבוּת. זוהי שיטת תרגול מדיטטיבי הכרוכה בהפניית הקשב באופן מכוון ובלתי שיפוטי לחוויות ותופעות המתרחשות ברגע. הקשיבות מתוארת כ”מודעות מכבדת ונטולת שיפוט” ומקור השיטה הוא בודהיסטי (על כשרות השיטה ישאל כל אחד את רבותיו).
מהות הקשיבות היא להיות נוכח בהווה, להסיר את כובד ועול העבר ולתת לנפש לחוות את האירוע הנוכחי. זה יכול להיות בהתבוננות בטבע, וזה יכול להיות תוך כדי עשיית כל מלאכה. העיקר להיות נוכח בהווה ובאירוע שאתה בו עכשיו.
בעולם עם גירויים כמו שלנו, ישנה חשיבות משמעותית לנושא זה שמאפשר לאדם להתחבר אל עצמו ונוכחותו ופעמים רבות מאפשר להגיע להישגים חדשים כשהגירויים הסביבתיים מאתגרים את המוח ומקשים על הריכוז. גם אנשים שמתמודדים עם מחלות המאופיינות בכאבים חזקים באברי הגוף, נעזרים רבות בשיטות כגון זו, על מנת להקל דרך הנפש על מצוקות הגוף.
אחת הגישות זו הגישה המיטיבה שמהותה להיות חביב לסביבה. מתברר שיש קשר ישיר בין גישה זו לבין הצלחה ורווחה אישית, וזה מוכח מדעית. על ידי שהיא מפעילה במוח תגובת התרגעות, שמשחררת מוליכים עצביים פאראסימפתטיים, שמייצרים מחשבה, רגש ותחושה מיטיבה לאזורי הלמידה ועיבוד המידע במוח, שתורמים בתורם לתפקוד באפקטיביות רבה יותר (ע”פ ספרה של ד”ר שונה שפירו).
אף שמקור השיטה בצורתה המערבית הוא בבודהיזם, מבט מעמיק ימצא לה מקורות מגוונים ביהדות. לדוגמה, בעניין הכרת תודה, מפורסמים דבריו של בעל העקידה: “אם הכרת החסד המקובל תעדר והשבת הגמול הראוי לו תבטל, על מה ועל מה העולם עומד”. בעת קבלת טובה מחבר, החמור ביותר הוא חוסר נוכחות נפשית של מקבל הטובה. בעצם מפגש הנפשות בין נותן למקבל הטובה, אנו בונים עולם איכותי וחכם יותר. זוהי גישה שמיטיבה עם נותן הטובה לבד ממקבל הטובה.
נער שגדל בחינוך המאפשר לו לקבל הכל ללא הכרה כנה שמביאה אותו להודות לנותן הטובה, מייצר עולם רע ושומט את עמוד העולם וסיבת קיומו. אם חושבים על כך שמשה רבינו לאורך כל חייו נושא את השם משה שניתן לו על ידי מצרית שרצתה לחנכו לרגישות סביבתית, נבין מזה כמה חשיבות יש בחינוך מיטיב לסביבה.
וכדברי הרש”ר הירש (שמות ב י’): “משה – אולי בא זה לרמוז על מגמת החינוך, שהעניקה הנסיכה לבנה המאומץ, והרושם העמוק שעיצב את אופיו משחר ילדותו. במתן שם זה ביקשה לומר: אל ישכח כל ימי חלדו, שהושלך אל המים, ונמשה מתוכם על ידי. על כן יהיה כל ימיו בעל לב רך, וקשוב לייסורי הזולת, ויהיה נכון תמיד להיות מושיע בעת צרה, להיות “מוֹשֶה”. ועוד, שמו העברי יעלה על לבו תמיד את מוצאו. אין זאת אלא הנסיכה נועצה באמו, כיצד להביע רעיון זה בשפת עבר. לולא כן, הייתה קוראת לו שם מצרי. בכל אלה ניכרת אצילות הנפש של מי שהצילה את משה”.
