במשא ומתן שאברהם מנהל על הפיכת סדום הוא טוען שתי טענות מרכזיות: א. האף תספה צדיק עם רשע? ב. האף תספה ולא תשא למקום למען חמישים הצדיקים אשר בקרבה?
הטענה הראשונה מדברת על צדק, האם ראוי שאדם ייענש על לא עוול בכפו, רק בגלל מעשי שכניו? לפי טענה זו גם אם יש צדיק אחד בלבד בכל סדום לא ראוי שהוא ייספה בעוון הרשעים. לעומת זאת, הטענה השנייה מבקשת לישא למקום כולו כי אולי יש קבוצה גדולה של צדיקים שעבורם ה’ יאריך את אפו וישא את חטאת סדום כולה.
אולם ה’ עונה רק על הטענה השנייה: וַיֹּאמֶר ה’ אִם אֶמְצָא בִסְדֹם חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר וְנָשָׂאתִי לְכָל הַמָּקוֹם בַּעֲבוּרָם. אין כאן תשובה לשאלה העקרונית האם ראוי שייספה צדיק עם רשע. אף שזו לכאורה הטענה המרכזית של אברהם: חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע חָלִלָה לָּךְ הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט.
למעשה עד סיום המשא ומתן עם אברהם, ה’ לא משיב לו שאין צדיק בסדום. הדיון לכל אורכו הוא רק על קבוצת הצדיקים ועל גודלה, ומשאברהם מבין שאין אפילו עשרה צדיקים, הוא מקבל את גזר דינה של העיר. אך מה בנוגע לצדיקים הבודדים שאולי ימותו?
תמיהה דומה עולה בנוגע לדין עיר הנידחת. לפי חלק מהראשונים, גם כאשר רק רוב העיר עבדו עבודה זרה, נידונים כל תושבי העיר למיתה. והשאלה המתבקשת היא: מה דינם של אלו שלא חטאו? והלוא הצטווינו: לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ.
היה מקום להבין שיש תביעה על המיעוט בעיר הנידחת או על צדיקיה הבודדים של סדום, שהיה עליהם להשפיע לטובה על שאר העיר, ועל כך הם נתבעים. אך מה באשר לטף, נטול ההשפעה? ומה באשר לתושב חדש שזה מקרוב הגיע ועוד לא הספיק להשפיע על בני עירו?
למעשה הדין הוא שבעיר הנידחת נהרג כל מי שישב בעיר שלושים יום (סנהדרין קיא:), כגדר קביעות ישיבה לגבי מזוזה, משום שבכך הוא מוגדר בכלל ‘יושבי העיר ההיא’. הגמרא דנה מדוע אין הזמן י”ב חודש, כגדר קביעות ישיבה לעניין חיוב מכס, אך מוסכם וברור שהזמן המחייב אינו נקבע לפי יכולת ההשפעה לטובה על אנשי העיר, אלא אם אדם מוגדר כתושב העיר – מיד הוא מתחייב בכל חיוביה.
מכאן שהם נידונים למיתה בגלל שעצם ההחלטה להתגורר במקום מסוים משמעה הזדהות עם העיר ועם ערכיה, ובכלל זה טמונה גם קבלת הגורל המשותף של יושביה.
לפי זה נבין את המשא ומתן בין ה’ לאברהם.
למעשה שתי טענותיו של אברהם הן טענה אחת. הוא מבין היטב שאנשי סדום רעים וחטאים, ומי שבחר לגור עימם ולהזדהות עם מה שעירם מייצגת – אל לו להתפלא שגורלו כגורלם. אולם טענתו היא, שמא יש חמישים צדיקים שבכוחם להשפיע לטובה על שאר העיר. כלומר, בקשתו היא לתת לאנשי סדום הזדמנות נוספת. מכאן נגזרת גם הטענה הראשונה, הנוגעת לצדק. במידה שיש קבוצה כזו של צדיקים, שביכולתה להשפיע על סדום כולה, אכן יהיה זה עוול שלא להבחין בין צדיק לרשע, משום שקבוצה כזו אינה מזוהה עם אנשי העיר.
ועל כך באה תשובת ה’ שאין חמישים צדיקים, ולא ארבעים ואף לא עשרה. משאברהם מבין שאין קבוצה מובחנת של צדיקים בעלי יכולת השפעה על העיר, הוא לא שב על טענת ‘והיה כצדיק כרשע’. משום שאם צדיקים אלו אינם מובחנים כקבוצה נפרדת ומשפיעה, זהותם היא ‘אנשי סדום’ ודינם כבני העיר.
כדי להיות “צדיק בסדום” נדרש הצדיק להיות בעמדה נבדלת ומשפיעה על סביבתו, אחרת אחת דינו להיטמע בזהות הכללית של סביבתו, ולא תעמוד לו זכות היותו צדיק בביתו פנימה.
