>> עמיתיו לעבודה של רוני קיימו מפגש חשוב במסעדה לא כשרה ליד משרדי החברה בהרצליה. לרוני לא היו הרבה אפשרויות – הוא היה חייב להצטרף. לבוש כהרגלו במכנסיים שחורים, חולצה לבנה וכיפה שחורה, ועם הציציות בחוץ, נראה רוני כיהודי חרדי מן השורה. מיד לאחר שחצה את סף המסעדה מיהרה אליו אחת המלצריות והזהירה: “המקום לא כשר”.
>> רוני הודה לה בנימוס ונכנס בכל זאת פנימה. מלצרית אחרת ניגשה לקבל את ההזמנות, וכאשר הבחינה בו אמרה גם היא: “רק רציתי שתדע, אנחנו לא כשרים”. רוני לא הזמין דבר, והרגיע את חבריו כהרגלו: “כבר אכלתי בבית”. לאחר שתי דקות התייצב בפניהם השֶף בכבודו ובעצמו, ואמר לרוני: “אנחנו חלביים, אבל המקום לא כשר. אני עצמי שומר כשרות בביתי, אבל לא כאן”. להפתעתו של רוני, אחד מחבריו החילונים פנה אליו ושאל: “תגיד, אתה בטוח שמותר לך להיכנס לכאן?…”
במבט ראשון, נראה שהנושא היחיד כאן הוא אי־הנעימות שנגרמה לרוני; מבחינת הכשרות, הוא היה יכול להסתפק בכוס מים. אבל ישנו שיקול נוסף: רוני נכנס למסעדה לא כשרה, ככל הנראה לעיניהם של עוברי אורח דתיים, ובוודאי לעיני יהודים חילונים.
סיפורים כאלה הם מנת חלקם של יהודים דתיים רבים העובדים במקומות עבודה חילוניים, ויש בהם חשש לעבירה על איסור מראית עין.
מהו איסור “מראית עין”
“מראית עין” אין פירושה שמישהו עושה דבר־מה שאינו ראוי במהותו; משמעותה היא שאף שהמעשה מצד עצמו מותר, הוא יכול להתפרש אחרת על ידי משקיף מן הצד. זהו מצב בעייתי משתי סיבות עיקריות:
ראשית, חכמי התלמוד שתיקנו את איסור מראית עין חששו לכך שיהודים שומרי מצוות יגרמו לאחרים לחשוד בהם כמי שפועלים בניגוד להלכה. לפיכך הם אסרו גם פעולות שהן מותרות כשלעצמן, כאשר אחרים עלולים לתפוס אותן כאסורות. הסיבה לתקנה זו של חז”ל היא למנוע מהזולת לחשוד ביהודי לשווא שהוא עובר עבירה.
שנית, חכמים חששו שאם הצופים מן הצד (“הרואים”) יבחינו ביהודי שומר מצוות הנוהג באופן שעל פניו נראה אסור, הם עלולים לטעות ולחשוב שהדבר מותר, ויבואו אף הם לידי תקלה וינהגו באופן האסור מן הדין.
דוגמה לסיבה השנייה היא האיסור לאכול דם דגים, הדומה במראהו לדם בהמה. מן התורה מותר לאכול דם דגים, אך חכמים אסרו אותו שמא אכילתו תגרום ליהודי אחר המשקיף מן הצד לחשוב בטעות שזהו דם בהמה, ושגם דם כזה מותר.
>> ישבתי פעם במתחם “שרונה־מרקט” בתל אביב. באותה תקופה היה שם דוכן כשר אחד בלבד. אזורי האכילה, לעומת זאת, משותפים לכל המסעדות. ניגשתי לדוכן הכשר, הזמנתי מנה מסוימת והתיישבתי איתה באזור האכילה המשותף. אכלתי לפי תומי את הכריך בהכשר מהודר, כאשר כולם סביבי עם מזון טרף על הצלחת – פירות ים, בייקון וכדומה. לפתע ניגש אליי אדם מבוגר ואמר לי: “סליחה, אדוני, יש לי שאלה – הכול פה כשר, נכון?”. השבתי לו מיד: “ממש לא, ממש לא. יש מקום אחד כשר, שם בפינה. חוץ ממנו הכול כאן טרף”.
>> באותו רגע הבנתי איזו בעיה נוצרה בעצם ישיבתי התמימה במקום כזה, גם אם הכריך שלי כשר למהדרין. הישיבה שלי יוצרת מראית עין של “הכול פה כשר”, וערבוביה לא נכונה בין המותר לאסור. גם כאשר אנו מקפידים לצרוך מזון כשר בלבד ואפילו מהודר, לפעמים עצם הישיבה באזורים משותפים למסעדות כשרות וטריפות יוצרת מצב בעייתי ובלתי רצוי.
למדנו כי עצם הישיבה במקום לא כשר ואפילו שנראה כלא-כשר, עלולה לייצר מצב לא רצוי. בהמשך, נעמיק עוד בנושא זה ובשאלת השפעת הזמנים המשתנים על נושא ‘מראית העין’. כדי להבין את התנאים ההכרחיים שיתקיימו כדי להתיר ישיבה במסעדה לא כשרה לצורך פגישה עסקית.
