עשרת הדיברות אותם קיבלנו מפי הגבורה במעמד הר סיני מהוות את הגרעין המרכזי של מצוות התורה ואת האופן שבו נדרש האדם לחיות על פי דבר ה’.
כשמתבוננים בתוכן הדיברות הרי שלצד מצוות האמונה בה’ אלוקי ישראל ובייחודו אנו מצווים את צווי המוסר הבסיסיים ביותר, לא תרצח, לא תגנוב וכו’. והדבר מעורר למחשבה האם יש קשר בין שני חלקי לוחות הברית והאם חוקים בסיסיים אלו אכן מייחדים את תורת ישראל? האין הם בבחינת מוסכמות בסיס הקיימות בכל תרבות אנושית?
בימינו רווחת החלוקה בין ‘צווים מוסריים’ ל-‘צווים דתיים’. בעוד הראשונים יעסקו רק במרחבים שבין אדם לחברו ובהסדרת החברה, וכמו כן יתפסו כאוניברסליים ומחייבים את כולם; הצווים הדתיים עוסקים ביחס שבין אדם ואלוקיו ונתפסים כבעלי משמעות רק לעדת המאמינים המחויבים במצוות הדת.
נראה שהשילוב בין שני סוגי המצוות המתקיים בעשרת הדיברות כופר בחלוקה בין שני המרחבים, ומלמד אותנו ששני הלוחות תלויים זה בזה ונותנים תוקף האחד לשני. המחויבות לחוקי המוסר עוברת דרך האמונה בה’ ולהפך, האמונה והקשר עם ה’ אינם יכולים להתקיים ללא יחס צודק ומיטיב עם האדם האחר.
בשונה מהתפיסה המפצלת בין המוסר ובין הדת, התורה מלמדת שעבודת ה’ איננה רק התמסרות של האדם לקשר רוחני ונשגב עם ה’, והעולם איננו מקום נמוך וטמא שצריך לחפש את הדרך להיחלץ ממנו ולהיפך, העולם הזה הוא המרחב שבו האדם נקרא לפעול ולכונן בתוכו חיים ארציים המבוססים על צדקה ומשפט ובכך להעניק להם משמעות.
באותה מידה, ה’מוסר’ – היחסים שבין אדם לחברו – אינו רק מערכת הסדרים חברתיים שמתקיימת במנותק מהאמונה בה’, אלא המחויבות בין אדם לחברו מקבלת את תוקפה מכך שהאדם נברא בצלם אלוקים, ההבנה שהאדם מייצג בקיומו את הנוכחות האלוקית בעולם, היא מעניקה את התוקף המוחלט לאיסור הרציחה המסתעף ממנה.
השילוב בין מצוות “בין אדם למקום” למצוות “בין אדם לחברו” מלמד אפוא כי שני הקטבים הללו שלובים זה בזה ומשפיעים זה על זה. ורק כאשר האדם מקיים את שני סוגי המצוות מתקיימת תכליתה של התורה.
הכותב הינו ר”מ בישיבת ‘מתיבתא – תורה ודעת’
