בפרשת וישלח יוצא לפועל המפגש הגדול בין יעקב לעשו. מיהו אותו עשו? בלידתו התורה מספרת לנו שהוא אדמוני ושכולו אדרת שיער, ובבגרותו הוא מתואר כ”איש ציד איש שדה” – תכונה שגורמת ליצחק לאהוב אותו. אך הדרך הטובה ביותר להבין את מהותו היא דרך שמותיו.
בספר בראשית, שמו של אדם הוא עניין גדול. הקב”ה משנה את שמותיהם של אברהם ושל שרה; את שמותיהם של יצחק וישמעאל הוא מעניק בעצמו, בהתגלות לאברהם ובהתגלות להגר; ויעקב ועשו מקבלים בבגרותם שם נוסף: השם “ישראל” מצטרף לשם יעקב, והשם “אדום” מצטרף ככינוי לעשו, לאחר שהוא מבקש “הלעיטני נא מן האדום האדום הזה”, כמו שמציין הכתוב: “על כן קרא שמו אדום”. מאותו רגע, התורה חוזרת ומדגישה את השם אדום. וגם אם היא מציינת את שמו המקורי, עשו, היא כמו מקפידה להזכיר את שמו השני ואומרת: “עשו הוא אדום”.
מה יש בו בשם “אדום”? ברור שאין זה כינוי שדבק בו בגלל התבטאות מקרית בנערותו, ופשוט שגם אדמוניותו אינה טעם מספיק לשם הדווקני שהתורה מצמידה לו בקפדנות. יש כאן דבר מה נוסף.
האדום הוא צבע הדם, צבע החיים בהתפרצותם. בגמרא במסכת שבת (קנו.) נאמר שהנולד במזל מאדים יהיה שופך דמים, ותקנתו שיהיה שוחט או מקיז דם – שתי אומניות של שפיכת דם שמעניקות חיים לאחרים. זהו איפוא טבעו היסודי של עשו, לכבוש את כל החיים תחת עוצמת החיים הטמונה בו, כשהוא יכול להוביל את עצמו בשני דרכים, כפי שציינו חז”ל. תכונה זו נקשרת גם לשם “עשו”: שפירושה עשוי. פירושו של דבר שהוא מוכשר בכל כליו החיצוניים לפעולה ולהצלחה.
תכונות אלו של עשו מתאימות לתפקיד שהועיד הבורא לאומה האדומית. חכמים במדרש אמרו: “והנה טוב מאד – זו מלכות הרומיים, וכי מלכות הרומיים טוב מאד? אתמהא! אלא שהיא תובעת דקיון (עלבון) של בריות”.
מלכתחילה היה אמור עשו להיות שותף עם יעקב בתיקון העולם. יעקב, האיש התם, יוצק לעולם תוכן רוחני, ועשו, איש השדה, מתקן את הצדדים החיצוניים ודואג לעולם מתפקד ומסודר. בתוך שותפות זו עכשיו היה צריך להוביל כבכור. לכן יצחק, שאוהב את תכונותיו של עשו, מבקש להעניק לו את הברכות. הוא מכיר במעלותיו של יעקב, אך סבור שעשו הוא זה שצריך להוביל.
אולם עשו איבד את הזכות להוביל. ולא רק זאת, אלא שהוא כלל לא יכול לקחת חלק בשותפות עם יעקב, ויעקב משתלט גם על הידיים ידי עשו.
מדוע?
משום שבשתי תכונות התייחד הבכור לבית יצחק ורבקה, הוא אדמוני והוא עשוי. יש בו התפרצות חיים ורצון לכבוש, והוא מושלם ועשוי ביכולותיו להביא סדר ותיקון לעולם. השאלה הגדולה היא מה קודם למה? איזו תכונה שולטת? האם בעזרת כשרונותיו הוא יביא תיקון לעולם ויתבע את עלבונם של הבריות, כשהוא רותם לכך את אדמוניותו ואת תשוקת הדמים שלו, או שחלילה להיפך: את כשרונותיו המעשיים הוא ירתום לטובת תאוות הרצח?
בפני שאלה זו עמדה מלכות רומי, היא אדום. אמנם היא תבעה את עלבונם של הבריות, אך לעתיד לבוא, אומרים לנו חז”ל (ריש ע”ז), כאשר יבקשו הרומים לקבל את שכרם על כך שתיקנו את העולם, יטיח בפניהם הקב”ה את האמת שאת כל זה לא עשו אלא לעצמם. כלומר תאוות השלטון והכיבוש היא שהנחתה את האימפריה הרומית. הם אמנם סללו דרכים ששירתו את אזרחי האימפריה הנכבשים, והם אכן הקימו בתי משפט מסודרים שבהם אדם יכול היה לתבוע את עלבונו, אבל כל היו רק אמצעי כדי להפוך את השליטה לנוחה ויעילה יותר, והמטרה לרגע לא הייתה להביא טוב ושלום לעולם.
זוהי אפוא הדגשת התורה: “עשו הוא אדום”. אל תתרשם מן הסדר והתיקון שמביא עמו עשו בכישורי העשייה שלו. שים לב! “הוא אדום!” – האדמוניות משתלטת אצלו על ה”עשוויות”, וכל מטרתו היא כיבוש והשתלטות, ממילא מובטח שבסופו של דבר יזרמו נהרות של דם.
מטעם זה הפסיד עשו הן את הבכורה והן את הברכות. את ברכת “הוי גביר לאחיך” ראוי לקבל מי שרואה שליחות בהובלת אחיו ובדאגה לו, אך מי שמעוניין בהשתלטות וכיבוש מתאים לקבל את ברכות “על חרבך תחיה”.
במעשיו של “עשו הוא אדום”, הוא גזר על עצמו הפסד וגזר על יעקב לנדוד לחרן וללמוד, לצד התום של יושב האוהלים, גם את כישורי המעשה העשוויים. משיכול יעקב למלאכו של עשו, זכה בשם “ישראל” המלמד שהוא כעת בר־הכי למלא לבדו את שני התפקידים, אשר יועדו מלכתחילה לו ולאחיו התאום בשותפות.
