אחד מיסודות התשובה מבואר בדברי פלא שחז”ל אומרים על הדור שבו תבוא הגאולה: “ואמר רבי יוחנן אין בן דוד בא אלא בדור שכולו זכאי או כולו חייב” (סנהדרין צח.). דברים אלו כתובים כעין חידה. מובן מאליו שדור שכולו זכאי הינו הדור הראוי לגאולה, אך מדוע גם דור שכולו חייב ראוי לגאולה, ובמה הוא עדיף מדור שחציו חייב וחציו זכאי.
נראה כי דור שכולו חייב מהווה מצע מתאים להנעת תהליך התיקון. זהו דור שאינו יכול להסתתר מאחורי זכויותיו והוא נאלץ לעמוד אל מול החובה והחיסרון. מכאן פתוחה הדרך להתחיל מסע של תשובה וגאולה. במובן זה עדיף הדור החייב מדור שחציו זכאי וחציו חייב. לדור בעל זכויות יש מוצא לברוח אליו מפני תהליך התיקון, הוא יכול להתנער מאחריות ולא להיות מודע לחטאיו. לעומת זאת, היכן שיש אובדן דרך, לא נותרת ברירה אלא להודות במצב המר, והודאה זו היא המבוא לכל שינוי ושיפור.
לאור זאת נוכל להבין את הוראת חז”ל ביחס לעבודת יום הכיפורים: “בראש השנה כמה דכייף איניש דעתיה טפי מעלי וביום הכפורים כמה דפשיט איניש דעתיה טפי מעלי” (ר”ה כו:). מהי אותה פשיטות שיש לסגל ביום הכיפורים, ובמה היא שונה מהכפיפות הרצויה בראש השנה?
בראש השנה האדם עומד לפני המלך והוא מלא אימה ופחד מהדר גאונו. זוהי עבודת ההמלכה. אך ביום כיפור אנו עוסקים בעבודת התשובה וכדי להניע שינוי פנימי דרושה עמידה אחרת – עמידה של פשיטות. ראשית התשובה היא בהתבוננות עצמית פשוטה, חפה מכל עקמימות. לב יודע מרת נפשו, והאדם שמביט בעצמו בפשיטות ובתום, בלי התחכמות יתרה, רואה את כל המגרעות והחסרונות ובקשת התשובה עולה מאליה.
לפשיטות זו יש היבט נוסף, חשוב לא פחות. בפנימיות האדם מסתתרת נקודה של טוב וטוהר. בתוך תוכו של האדם שוכנת הנשמה שחוצבה ממעל. זוהי הבחינה שעליה נאמר: “האלוקים עשה את האדם ישר”. אך כדי לשוב אל נקודת היושר הבסיסית הזו, האדם נדרש לשחרר רגע את אחיזתו מן החשבונות הרבים. אם יבוא בפשיטות לפני ה’, בלי להתחכם ובלי להצטדק, הוא יראה את עצמו כמו שהוא, עם כל פגמיו וחסרונותיו. אך זהו רק השלב הראשון. בשלב הבא, כשהוא יעמיק להתבונן, הוא יזהה איך כשהוא פושט מעליו את כל החשבונות וההתחכמויות הוא מוצא את עצמו מזוהה עם הטוב. במקום הפשוט ביותר שם מסתתרת גם נקודת הטהרה של יום הכיפורים.
כאמור, בכך תלויה גם הגאולה. אין עם ישראל זוכה לחירות אלא כשהוא עומד בפשיטות, במודעות לחסרונותיו ולדרוש תיקון. כך יש להבין את דברי הנביא זכריה (ט, ט) שמלך המשיח יופיע כעני ורוכב על חמור. המהר”ל (גבורות ה’ פרק כט) מבאר שהחמור הוא סמל הפשיטות. הדבר ניכר באופיו של החמור. בניגוד לנחש הערמומי המסמל את החטא, החמור אינו מתחכם. על פשיטות כזו יכול מלך המשיח לרכוב ולהופיע. כשהדור אינו מרמה את עצמו ואינו מתחכם ומערים על איש, אלא מודה ומודע לבעיותיו וחסרונותיו, זוהי הנקודה שבה מתחילה דרך התשובה שסופה גאולה.
הפשיטות היא מפתח מרכזי גם לחירותו וגאולתו של היחיד. חירות פנימית אמיתית מתחילה ברגע שאדם משתחרר מהצורך להצטדק או להסתיר את פגמיו. מתוך עמידה פשוטה וכנה זו, מתאפשרת התמודדות והתקדמות. וכמו שהדגשנו, כשאדם מוכן לראות את עצמו כפי שהוא, הוא זוכה גם לזהות את נקודת היושר הפנימית ולהזדהות עימה, ואין לך גאולה גדולה מזו.
