כשהקב”ה מורה למשה בסנה להוציא את ישראל ממצרים, משה מסרב בכמה וכמה תואנות. אחרי שה’ נותן לו אותות, מעלה משה את הטענה: בִּי ה’ לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי… כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי. וכשטענה זו נענית, אומר משה: בִּי ה’ שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח. האמירה ‘שלח נא ביד תשלח’ צריכה ביאור. אם ה’ מצא אותו ראוי לשליחות, מדוע סבור משה שיכול להימצא מנהיג אחר טוב ממנו. לאמיתו של דבר, גם הטענה על כבדות הפה אינה מובנת, הלוא ה’ הכיר את בעיית הדיבור של משה, ובכל זאת ביקש ממנו להנהיג את ישראל, מדוע סבר משה שיש בעובדה זו כדי לשנות את ההחלטה.
אם מתבוננים בתולדות הנהגת משה את ישראל לאורך ארבעים שנה, ניתן להיווכח שבכמה הזדמנויות נזקקת הנהגת משה לסיוע. כבר בפרשתנו ניתן תפקיד לאהרון לסייע למשה, אך זו לא הפעם היחידה. בסמוך למתן תורה עומד יתרו על כך שמשה אינו יכול לשאת לבדו את המשא ולאור הצעתו ממונים שרי אלפים, שרי מאות, שרי חמישים ושרי עשרות. ובשנה השנייה, כשבני ישראל מבקשים בשר ומשה כועס עליהם, אומר לו ה’ להאציל מרוחו על שבעים זקנים, וְנָשְׂאוּ אִתְּךָ בְּמַשָּׂא הָעָם וְלֹא תִשָּׂא אַתָּה לְבַדֶּךָ.
נראה אם כן שטענתו של משה בזמן קבלת השליחות לא באה בחלל ריק. משה ידע שהוא זקוק לתיווך בינו ובין העם, ולכן ביקש להיפטר מן השליחות ושאותו מתווך ינהיג לבדו את העם. זו הטענה ‘שלח נא ביד תשלח’, כלומר הרי בין כך ובין כך יידרשו מנהיגים נוספים שיעמדו ביני ובין העם, מדוע אפוא שתשלח אותי. כפי הנראה, גם הטענה על כבדות הפה אינה עוסקת בפגם הדיבור גרידא, אלא היא ביטוי לקושי של משה לעמוד ישירות מול העם.
במילים אחרות, משה טוען שהוא אינו ראוי להנהגה. היה מקום לומר שזו ענווה בלבד, המתאימה לאיש שהתורה העידה עליו שהיה עניו מכל האדם אשר על פני האדמה, אבל עובדה היא שה’ קיבל את טענותיו פעם אחר פעם והעמיד בינו ובין העם מתווכים.
לשיא מגיעים הדברים כאשר משה פונה לה’ בעקבות בקשת הבשר של בני ישראל ומבקש שוב להסיר מעליו את עול ההנהגה: לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ וְלָמָּה לֹא מָצָתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לָשׂוּם אֶת מַשָּׂא כָּל הָעָם הַזֶּה עָלָי, הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל הָעָם הַזֶּה אִם אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ כִּי תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתָיו, מֵאַיִן לִי בָּשָׂר לָתֵת לְכָל הָעָם הַזֶּה כִּי יִבְכּוּ עָלַי לֵאמֹר תְּנָה לָּנוּ בָשָׂר וְנֹאכֵלָה, לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי. ניתן למצוא בדברים אלו ביטוי חוזר לטענות היסוד הנזכרות לראשונה כאן, בפרשת המינוי. משה סבור שהוא אינו יודע לדבר בשפת העם (כבד פה) וכל אחד אחר טוב ממנו לשליחות משום שהוא איננו מבין את צרכיהם (שלח נא ביד תשלח).
למרבה הפלא, הקב”ה מקבל את טענותיו של משה. הוא אינו אומר לו שלרום מדרגתו הוא יכול להיות מנהיג על אף הפערים בינו לבין העם, אלא הוא שם מתווכים ביניהם. אהרון, אוהב השלום ורודף השלום, שרי האלפים ושבעים הזקנים שבאים מתוך כל קצות העם – הם אלו שנבחרים לקבל את הנהגת משה ולמוסרה באזני העם.
העובדה שמשה נזקק לסיוע להנהגתו, והטענות שהוא טען בעניין כבר מראשית ההנהגה, מעידות על יסוד חשוב בהנהגת עם ישראל. נכון שלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה’ פָּנִים אֶל פָּנִים, הנביא שמתנבא באספקלריא המאירה, מקבל התורה מסיני – אך כל אלו אינם הופכים אותו באופן מיידי למנהיגם של ישראל. אין זו פחיתות דרגה למשה שנזקק לסיוע בהנהגתו. משום שלצורך מנהיגות אין די בדרגה הגבוהה ביותר בנבואה, בתורה וביראת שמים. מנהיג גם זקוק להיות קרוב אל העם, להבין אותו, לדבר ברמתו, להכיר בצרכיו וליזום פתרונות לבעיותיו, וכשסבר משה שתכונות אלו חסרות בהנהגתו, פנה אל ה’ בבקשה (שהתקבלה) שלא ייתן לו להנהיג לבדו.
