המבול המתואר בפרשתנו בהרחבה, נקרא בלשון הנביא “מי נח”. כך אנו קוראים בהפטרת פרשת השבוע במילות הנבואה של ישעיהו (נד ט): כִּי מֵי נֹחַ זֹאת לִי אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי מֵעֲבֹר מֵי נֹחַ עוֹד עַל הָאָרֶץ וגו’.
הזוהר הקדוש (ח”ג טו א) מתייחס לביטוי ‘מי נח’ ולמד ממנו שאסון המבול תלוי בראשו של נח: “ולא בעי רחמי על עלמא, ונחיתו מייא ואובידו בני עלמא, ובגין כך מי נח כתיב, מי נח ודאי, דביה הוו תליין, דלא בעא רחמי על עלמא” (תרגום: ולא ביקש רחמים על העולם, וירדו מים ונאבדו בני העולם, ולכן כתוב ‘מי נח’, אכן מי נח, כי בו הם תלויים, לפי שלא ביקש רחמים על העולם).
בתיאור המבול שבתורה, איננו מוצאים ביקורת מפורשת על נח. אדרבה, נח נזכר שוב ושוב כצדיק תמים. בסיום פרשת בראשית נאמר: וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי י”י, ופרשת נח פותחת באמירה: נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו אֶת הָאֱלֹקִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ. הקב”ה אף אומר בעצמו באזני נח שהוא בחר להצילו: כִּי אֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי בַּדּוֹר הַזֶּה. מהיכן אם כן למדו חכמים את הביקורת הזו על נח, שהיה עליו להתפלל על בני דורו? יתרה מזאת, הרי הקב”ה גילה את אוזניו בנוגע לגזירת ההשמדה שהוטלה עליהם: “קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ”, האם מוטל עליו להתווכח עם מה שהקב”ה קבע?
מקורם של חכמינו הוא מההשוואה הבולטת לאברהם אבינו. כאשר אברהם מתוודע לעונש שנגזר על אנשי סדום, הוא עומד מיד בתפילה בניסיון לשנות את המצב: וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם וַיֹּאמַר הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע. כך, במשא ומתן ממושך, הוא פועל בניסיון להציל את אנשי סדום בזכות צדיקים שאולי יימצאו בתוכה. מכאן לומד ספר הזוהר שגם נח לא היה צריך לקבל את גזירת ההשמדה כהנחת יסוד שאין לערער עליה, אלא היה עליו להתפלל ולמצוא מוצא.
האם ההבדל בין נח לאברהם מסתיים בשאלת התפילה? נראה שלא. שורש הדברים נמצא בחילוק עמוק יותר, שעליו עומד בעל ‘כתב סופר’, והוא אי-לקיחת האחריות על מצב הדור. אצל אברהם אבינו, עוד לפני התפילה על אנשי סדום, אנו מוצאים שהוא מנסה להשפיע על בני דורו ועל מצבם. בכל מקום שאברהם הולך הוא קורא בשם ה’. אברהם מגייר את האנשים ושרה את הנשים. הוא לא מקבל את מצב הדור ואת השחתתם כעובדה אלא מנסה לפעול כדי לשנותה. כשהוא רואה שכל העולם בעבר אחד והוא בעבר אחד, הוא לא מסתגר בביתו, אלא מנסה להשפיע עליהם. אצל נח, לעומת זאת, איננו מוצאים שום ניסיון להשפיע על בני דורו. חז”ל אומרים שמאה עשרים שנות בניית התיבה היו אמורות להוות פרק זמן שיאפשר לדור המבול להתבונן בגזירה הקרבה ולשוב בתשובה, אולם נח לא פעל להחזירם בתשובה, ובני דורו נידונו לכליה.
מובן מאליו שנח לא נמנע מלהוכיח את בני דורו ללא סיבה של ממש. היו לו שיקולים כבדי משקל. בעל הכתב סופר מנמק את התנהגותו כך: “ונראה לי שגרם לו מפני שהי’ לו עינא פקיחא על בניו שלא ילמדו מאנשי רשע”, ובמקום אחר מוסיף: “כי נח היה פרוש מבני אדם והתבודד עצמו כדי לקנות שלימות ולא השגיח על בני דורו כלל, והיינו ‘את האלוקים התהלך נח’ כאמור במדרש, ומאשימו על כך וכן איתא בזוהר”. אלו הם שני תיאורים משלימים. נח חשש שבניסיונו להשפיע על בני דורו יושפעו בניו מהשחתתם, ובאופן כללי, כתוצאה מהשחתת בני דורו, הוא פרש מהם והתבודד בעצמו כשהוא שוקד על שלמותו שלו, בלי לנסות להשפיע עליהם. נימוקים אלו, כפי שמציין הכתב סופר, לא עמדו לנח בשעה שהנביא קרא את המבול על שמו. משום שתפקידו של הצדיק אינו לדאוג לשלמות האישית שלו ושל בניו. הוא כמובן מופקד על התבדלות מתרבותם הקלוקלת של בני דורו, אך הוא אינו יכול לפטור את עצמו מייעודו העיקרי, שהוא השפעה על סביבותיו (לא למותר לציין שהימנעותו ופרישותו לא הועילו לו בסופו של דבר עם בנו חם שהשחית את דרכו כדור המבול).
עת הצרה שאנו נתונים בה, כאשר עם ישראל כולו, לשבטיו השונים והמגוונים, נתון במערכה מול אויבינו – מחדדת את ההבנה שאיננו יכולים להתעלם מהמחויבות שלנו לעם היושב בציון. איננו יכולים לנהוג כנח ולשקוד על שלמותנו שלנו בלבד. למרות החששות הרבים שאין לזלזל בהם, עלינו ללכת בדרכו של אברהם ולהיות מעורבים פעילים במצבו של עמנו. נוכל לעשות זאת, כפי שלמדנו מאבינו הראשון, מבלי לוותר על ההתבדלות ועל השמירה על מצבנו הרוחני.
