מתי הרמב”ם מצא זמן לעסוק במלאכה?

מעמדו של רבי משה בן מימון (ד’תתצ”ח – ד’תתקס”ה, 1135-1205) כפוסק, גדול כמעט משל כל פוסק אחר. הקודקס ההלכתי שלו – ‘משנה תורה’ – מקיף באופן כמעט בלעדי את כל תחומי ההלכה, ומהווה מקור בסיסי בכל דיון הלכתי. על דבריו נתחבר מספר עצום של פירושים וחיבורים. יחלפו שנים ורבי יוסף קארו ישתית את חיבורו המונומנטלי ‘שולחן ערוך’ בראש ובראשונה על פסקי הרמב”ם, שאותו הוא מנה כאחד משלושת “עמודי ההוראה”.

לצד היותו מגדולי הפוסקים בכל הדורות, הרמב”ם היה מחשובי הפילוסופים בימי הביניים, איש אשכולות ורופא. כל זה לא מנע מחכמים מאוחרים לומר עליו “ממשה עד משה לא קם כמשה” (ראה לרבי יצחק אבן לטיף (ד’תתקע”א – ה’נ’) בסוף הקדמתו לספרו ‘שער השמים’ על המורה נבוכים (כ”י מינכן 46, דף 17 ע”א)), לומר שהיותו ה’חכם הכולל’ השפיע באופן משמעותי על תרבותו של העם היהודי, ועל כן הוא אחד האישים החשובים והמוערכים ביותר ביהדות, הן במבט פנים-יהודי, והן ביחס לעולם כולו; בדורו, ובמהלך כל הדורות שיבואו אחריו.

נזנח לרגע את היותו של הרמב”ם פוסק ופילוסוף, וננסה להביא את התייחסותו שלו עצמו לעבודתו – היותו רופא הממלכה במצרים. האם הרמב”ם עסק במלאכה לכתחילה, ומתי הוא מצא זמן לשלב בין חיי שעה לחיי עולם?

הטרגדיה הגדולה

מתברר שמלכתחילה ראה הרמב”ם בעבודה אילוץ אליו הוא נרתם בשל טרגדיה גדולה שהוא מתאר. הרמב”ם שימש כמנהיג הדתי של קהילת פוסטאט, הלא היא קהיר העתיקה, ובמשך שנים רבות התפרנס פסיבית מהשקעת כספיו בידי אחיו, רבי דוד, שהיה בעל ספינה וסחר באבנים יקרות, דבר שפינה לו זמן לעסוק בעסק התורה.

באיגרת לרבי יפת הדיין (אגרות הרמב”ם י’ שילת, איגרת י”א, עמ’ קצ”ח, רכ”ד) הוא מתאר כך: “שמאחר שנפרדנו מת אבא מארי ז”ל ובאו כתבי התנחומין מקצה ארץ אדום ומערב מהלך כמה חדשים ואתה לא שמת לבך לזאת. גם ארעוני צרות רבות גלויות בארץ מצרים מחליים והפסד ממון ועמידת מוסרים עלי להרגני. והרעה הגדולה שבאה עלי באחרונה שהיא רעה מכל רעה שעברה מיום היותי עד היום הזה והיא פטירת הצדיק זצ”ל שטבע בים הודו ובידו ממון רב לי ולו ולאחרים והניח בת קטנה ואלמנותו אצלי ונשארתי אחריו כמו שנה מיום שהגיעה השמועה הרעה נופל על המטה בשחין רע ובדלקת ובתמהון לבב וכמעט קט הייתי אובד.

“ואחר כך עד היום הזה כמו שמונה שנים אני מתאבל ולא התנחמתי. ובמה אתנחם והוא היה על ברכי גדל והוא היה האח והוא היה התלמיד והוא היה נושא ונותן בשוק ומרוויח ואני הייתי יושב לבטח, והבין בתלמוד ובמקרא, והבין בדקדוק הלשון, ולא היתה לי שמחה אלא בראותו. ערבה כל שמחה והלך לחיי העולם, והניחני נבהל בארץ נכריה. כל עת שאראה כתב ידו או ספר מספריו, יהפך עלי לבי ויעורו יגוני. כללו של דבר כי ארד אל בני אבל שאולה. ולולי התורה שהיא שעשועיי ודברי החכמות שאשכח בהם יגוני אז אבדתי בעניי”.

רופא בבית המלך

האסון ארע בשנת 1177 לערך לספירת הנוצרים, ולאחר שקם ממשכבו, נאלץ הרמב”ם להתפרנס מיגיע כפיו, והפך לאחד מטובי הרופאים בקהיר. את ידיעותיו הרפואיות שאב הרמב”ם מהספרות היוונית הקדומה, בעיקר מכתבי גלנוס, אך גם מספריהם של חכמי מצרים העתיקה שהראו ידע רפואי רב. בשל מומחיותו הרבה ברפואה, החל הרמב”ם בשנת 1185 לספה”נ לשמש כרופאו של הווזיר אל-פדיל, המשנה למלך, ומאוחר יותר אף של אלאפדל בנו של המלך צלאח א-דין.

את מורת רוחו של הרמב”ם מחייו החדשים ניתן למצוא בתשובתו לרבי שמואל אבן תיבון (ד’תתק”י – ד’תתק”צ). אבן תיבון שולח לרמב”ם אגרת בה הוא מבקש ממנו התייחסות לשורה של נושאים באמונה ובפילוסופיה, הוא אף הוסיף בקשה להיפגש עם הרמב”ם ולשוחח איתו באופן פרטי על מספר נושאים.

תגובת הרמב”ם הייתה כי הוא מעריך מאוד את אבן תיבון אך הוא לא יכול להרשות לעצמו מבחינת לוחות הזמנים פגישה אישית אתו, וכך דבריו: “אני שוכן במצרים (פוסטאט, קהיר העתיקה) והמלך באלקאיר”ה (קהיר החדשה) ובין שני המקומות שני תחומי שבת (כארבעה ק”מ), ולי על המלך מנהג כבד מאד, אי אפשר לי מבלתי ראותו בכל יום בתחילת היום. אמנם כי ימצאהו חולשה או יחלה אחד מבניו או אחת מפלגשיו, לא אסור מאלקאיר”ה ואני רוב יומי בבית המלך, ואי אפשר לי גם כן מפקיד אחד או שני פקידים יחלו ואני להתעסק ברפואתם, כללו של דבר כל יום ויום אני עולה לאלקאיר”ה בהשכמה וכשלא יהיה שם שום מכשול ולא יתחדש שם שום חידוש אשוב למצרים אחר חצי היום, על כל פנים לא אגיע קודם ואני מתרעב, ואמצא האכסדראות כולם מלאות בני אדם גוים ויהודים, בהם חשוב ובלתי חשוב, ושופטים ושוטרים ואוהבים ושונאים – ערב רב ידעו את עת שובי, ארד מעל הבהמה וארחץ ידי ואצא אליהם לפייסם ולרצותם ולחלות פניהם כלי למחול על כבודם, להמתין אותי על כדי שאוכל אכילת עראי והיא מעת לעת ואצא לרפואתם ולכתוב להם פתקית ונוסחות רפואות חולייהם, לא יסור הנכנס והיוצא עד הלילה, ולפעמים באמונת התורה עד סוף שתי שעות מן הלינה או יותר, אספר להם ואדבר עמהם ואני שוכב פרקדן מרוב העייפות, וייכנס הלילה ואני בתכלית החולשה לא אוכל לדבר, סוף דבר לא אוכל אחד מישראל לדבר איתי או להתחבר ולהתבודד עמי זולת יום השבת, אז יבואו כל הקהל או רובו אחר התפילה, ואנהיג הציבור מה שיעשו כל השבוע ויקראו קריאה חלושה עד הצהרים וילכו לדרכם, וישובו קצתם ויקראו שנית אחר תפילת המנחה עד עת תפילת מעריב, זהו תוכן ענייני היום ולא ספרתי לך אלא קצת מה שתראהו אם תבוא בעזרת האל יתברך”.

כתיבת ספריו

את ספריו המרכזיים כתב הרמב”ם עוד לפני שנאלץ לעסוק במלאכה. כך למשל את פירושו למשנה החל לכתוב בשנת ד’תתקכ”א (1161) ונחתם בשנת ד’תתקכ”ח (1168) כשהוא בן 30 בלבד. באותה שנה החל בכתיבת ספרו ‘משנה תורה’ אותו חתם לאחר עשר שנים בשנת ד’תתקל”ז (1177). באותה שנה כאמור, נפטר אחיו, ולאחר מכן שלח ידו במלאכה, אך הדבר לא מנע ממנו להמשיך ולעסוק בתורה על אף טרדתו עצומה כפי שעולה מדבריו לאבן תיבון.

בשנים הללו הוסיף לחיבורו את החלק האחרון של הלכות קידוש החודש (בשנת ד’תתקל”ח – 1178) ואף הוסיף והמשיך לשכלל ולהעתיק את ה’משנה תורה’ עד שנת ד’תתקמ”א (1180), כמו גם לכתוב את חיבורו ‘מורה נבוכים’ בשנים מאוחרות יותר (ד’תתקמ”ז – ד’ תתקנ”א, 1187-1191).