כמעט בכל שבוע פונה אלי הורה ומספר לי בייאוש על המתבגר שהולך ומתדרדר ומאבד קשר עם המסגרת וגם עם ההורים. חשוב לומר שדברים כאלה לא קורים ברגע. זה תהליך ארוך ויש הרבה מה להרחיב בו. כמובן שכל מקרה לגופו, אבל הנה כמה טיפים קלים "על קצה המזלג" להתנהלות מול גיל ההתבגרות.
גיל ההתבגרות הוא גיל הבחירה. המתבגר מתחיל לבדוק מה הוא בוחר לעשות, וכאן מתחילים להתבטא הערכים שהוא צבר, סדרי העדיפויות שלו, והאמונות שלו כלפי עצמו וכלפי העולם.
אז מה נדרש מאיתנו כהורים ומורים?
א. קודם כל תכנון. איזהו חכם? הרואה את הנולד. לפתוח עיניים ולחשוב עם אלו אתגרים הילד הולך להתמודד ולהכין אותו אליהם בשאלות, במידע ובחוסן מול השפעות חברתיות שליליות. כמובן לבנות מגיל קטן מיומנויות של דחיית סיפוקים וביקורתיות כלפי התנהגות חברתית שכדאי לא לאמץ.
ב. ואם לא עשינו בגיל קטן שום דבר מאלה? אם מישהו בנה יסודות לבית ולא המשיך משם? ברור שתגידו לו שהבית ייבנה אם הוא ימשיך מאותה נקודה. אם הוא יהיה בהלם – לא יצא מזה כלום, ולכן, גם פה צריכים לחזור לאיפה שהזנחנו ולהמשיך מאותה נקודה.
ג. וכן, יהיה מחיר לפעמים. התקשורת תהיה יותר מתגוננת, יקח יותר זמן, יכול להיות שיהיו כבר השלכות חברתיות או מסגרתיות, אבל להזניח עוד כמה שנים לא יעזור.
ד. אמפתיה. גיל הנעורים הוא גיל סיכוני. לא קל שם. לא משנה כמה נראה לכם שזה פשוט – זה ממש ממש לא פשוט. תהיו אמפתיים. תבינו שלילד שלכם קשה להתפקס סביב הטוב. זה דורש הרבה מיומנויות והוא מרגיש חסר יכולת לפעמים.
ה. וכשקשה להיות אמפתיים וסבלניים, ולפעמים ממש קשה להכיל, עדיין צריכים לזכור ששלושה שותפים באדם. תפקידנו לפעול ולתת דאגה ואכפתיות, אבל האחריות, האנרגיות והתפילות, לשפוך רק לכיוון הקב"ה. הקשר עם הילד חייב להיות נקי ומאוורר. רק כשיש סבלנות ורק מתוך הבנה שאלו החיים *שלו*, וכל אחד בסוף חי את החיים שלו.
ו. בנוסף, כשאתה מנסה לשכנע נער לעשות משהו והוא מרגיש שאתה דורש את זה כדי שלך יהיה טוב, ולך יהיה נעים, וכדי שאתה לא תתבייש בגללו, הוא כבר יראה לך שאכפת גם לו רק מעצמו… נערים מזהים אגואיזם מקילומטרים.
חינוך נוער דורש יציאה מהאגוצנטריות ומחשבה אך ורק על טובת הנער, וכל פעולה חייבת להימדד בסרגל אחד: עד כמה היא מקרבת את הקשר בינינו. כל מה שמרחיק ולא מקרב – רע לחינוך נוער.
בהצלחה!
