המשנה במסכת תענית קובעת “משנכנס אב ממעטין בשמחה”, והגמרא למדה מכך: “כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה – כך משנכנס אדר מרבין בשמחה”. מדיני הריבוי והמיעוט בשמחה לומד רב פפא: “הלכך, בר ישראל דאית ליה דינא בהדי נכרי, לישתמיט מיניה באב דריע מזליה, ולימצי נפשיה באדר דבריא מזליה”.
בפשטות, מכניסת החודש מתחילים להתכונן לקראת האירוע המרכזי שחל בהמשך החודש. אך ההוראה לא לעשות דין עם גוי בחודש אב ולהעדיף תחת זאת את חודש אדר, לא מוגבלת רק לזמן שמתחילת החודש ועד למועד שחל במהלכו. ומכאן שהמזל הרע או הטוב מאפיינים את החודש כולו.
ניתן לפרש זאת בשני אופנים. או שהמועד צובע את החודש כולו – החורבן בתשעה באב הופך את החודש כולו לחודש קשה שמזלו רע, ונס הפורים מקרין סימן של התגברות על הגויים לכל חודש אדר. אפשרות נוספת היא שהאירועים שקרו בכל חודש מלמדים על מזלו היסודי. אם אירע בו חורבן, אות הוא שמזלו רע, ואם חל בו נס פורים – להיפך.
גם המגילה מתייחסת לחודש כולו – “וְהַחֹדֶשׁ אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לָהֶם מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב”. גורלו של המן נפל על חודש אדר כולו, וממילא הפיכתו לטוב מתייחסת אף היא אל כל החודש.
עד כאן הבאנו את דיני המשנה והגמרא, אולם כשאנו באים אל ההלכה – אנו נתקלים בעובדה מתמיהה. דין המשנה לגבי מיעוט השמחה באב, הובא ברמב”ם (תעניות ה, ו) ובשולחן ערוך (תקנא), ואילו דין הגמרא המורה להרבות בשמחה בחודש אדר הושמט מדברי שניהם. שורה של איסורים קבועים בהלכה מתחילתו של חודש אב, והם כולם מבוססים על המימרא ‘משנכנס אב ממעטין בשמחה’, אך אין ולו דין אחד מעשי שנקבע בהלכה לגבי ריבוי השמחה מתחילתו של חודש אדר.
למרבה הפלא, דבר דומה אירע למימרא דרב פפא, המורה לערוך דין עם הגוי באדר ולא באב. בדיני חודש אב כותב השולחן ערוך לא להתדיין עם גוי בחודש אב, אך את חלקו השני של המאמר – הממליץ לתזמן את הדין לחודש אדר – הוא משמיט. כאן הפער קשה אף יותר. מיעוט השמחה בחודש אב הוא דין המשנה ואילו ריבוי השמחה נלמד בגמרא על ידי אמוראים, אך המימרא של רב פפא אחת היא, ומה מקום יש להביא את חציה בלבד?
התשובה לשאלה זו מלמדת על מצבו היסודי של האדם מישראל. בספר דברים נאמר: תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה’ אֱ-לֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל. היהודי מצווה תמיד לעבוד את ה’ בשמחה. ריבוי השמחה בחודש אדר אינו שינוי מהותי. האבלות לעומת זאת היא תפנית חדה.
לכן הדין למעט בשמחה בחודש אב בא לידי ביטוי בשורה של הלכות מעשיות. את השינוי משמחה לאבל יש להגדיר בכללים ברורים, משום שהוא סטייה ממה שנדרש מהיהודי בדרך כלל.
בניגוד לכך, השמחה בחודש אדר טבעית ומשתלבת במידת השמחה שנוהג היהודי כל השנה. מהסיבה הזו לא הביאו הרמב”ם והשולחן ערוך את ההלכה ‘משנכנס אדר מרבין בשמחה’. ההוראה להרבות בה אינה צריכה גדרים והלכות קבועות, כי היא איננה אלא התחזקות במה שיהודי מחויב בו בכל חודשי השנה.
ומה לגבי מי שיש לו דין עם נכרי? ייתכן שהפוסקים הבינו שהמזל אינו משפיע לבדו אלא בצירוף התנהלות האדם. בחודש אב שנוהגים אבלות הלכה למעשה כבר מתחילתו, שוררת באוויר תחושת הכישלון והנפילה, ומשום כך עדיף לדחות את הדין. אולם בחודש אדר, שאין נוהגים מנהגי שמחה מיוחדים בפועל, גם המזל הטוב אינו מורגש דיו ואי אפשר להסתמך עליו.
על כל פנים, דווקא מהשמטת הדין של ‘משנכנס אדר מרבים בשמחה’ אנו למדים כי השמחה היא הנחת המוצא של חיי היהודי, וכך עלינו לעבוד את בוראנו.
