בזמן מלחמה ובעת צרה אנחנו רואים את עם ישראל מתאחד. לפתע כולם דואגים אחד לשני. מתגלה אחדות מופלאה, כזו שלא תמיד ניתן לראות אותה בימי שגרה.
כשמתבוננים בראשית דברי ימיה של האומה הישראלית, רואים עד כמה תכונה זו של דאגה לזולת תופסת מקום בעל חשיבות.
כאשר אברהם אבינו ע”ה יושב בפתח האוהל ומחפש אורחים ביום השלישי למילתו, גם כשהקב”ה מגיע לבקר אותו הוא עדיין לא עוזב את הפתח ומחפש אורחים. מכאן למדו חז”ל: גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני השכינה. הנתינה לאחר גדולה מהדרגה הגבוהה של קבלת פני שכינה.
היחס שבין אדם לחברו הוא הבסיס לתורה וכמו שנאמר: “ויחן שם ישראל נגד ההר”, ואמרו חז”ל “כאיש אחד בלב אחד”. כמו כן ידועים דברי הנפש החיים בהקדמת ספרו, כפי שכתב בנו רבי יצחק: “והיה רגיל להוכיח אותי, על שראה שאינני משתתף בצערא דאחרינא. וכה היה דברו אלי תמיד, שזה כל האדם, לא לעצמו נברא, רק להועיל לאחריני, ככל אשר ימצא בכוחו לעשות”.
כדי להבין מדוע עניין זה הוא כה בסיסי בעבודתנו, נראה לבאר שתי נקודות:
ראשית, נקודת המוצא של תפקידנו בעולם היא “והלכת בדרכיו”. מה הוא רחום אף אתה רחום וכו’. כלומר כל ההתנהגות שלנו בעולם צריכה לשאוף להידמות לקב”ה.
נקודה נוספת ולא פחות מהותית היא הנוגעת לתפקידנו כעם ישראל. נפסק להלכה ברמב”ם “כל הפורש מדרכי ציבור אפילו לא עבר עבירה אלא נבדל מעדת ישראל… אין לו חלק לעולם הבא”. להיות באחדות עם כלל ישראל זה לא רק חלק ממצות והלכת בדרכיו אלא הרבה יותר מכך.
הקב”ה יצר אותנו כעם להיות לו לעם סגולה, עם ייחודי. תפקידנו בעולם הוא לגלות את ייחוד הקב”ה בעולמו. להיות אור לגויים. ליצור ממלכת כהנים, ממלכה שהולכת בדרכיו ואז יגיע מצב של “והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה’ אל בית אלוקי יעקב יורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו כי מציון תצא תורה”.
אברהם אבינו אומר לשכינה: חכי רגע, יש לי פה אורחים. אני לא יכול לשבת לבד להתענג לי מזיו שכינתו כשיש כאן אנשים שרעבים. מצוות שבין אדם למקום הופכות את האדם לטוב יותר, מצוות שבין אדם לחברו הופכות את העולם לטוב יותר. אין האדם נברא אלא להועיל לאחריני כי בלי המוסר, בלי לתת לשני, לא קידמת את העולם כיהודי.
בתפילה שנזכה לראות בגאולה השלמה במהרה בימינו אמן.
הכותב הינו ראש קהל ‘אחוות תורה’ בקהילת ‘יחד שבטי ישראל’ רמת בית שמש ד’ 3
