דבר ידוע הוא כי מערכת משפט שמבוססת רק על שורת הדין ההלכתית לא תוכל לאפשר קיום חברתי תקין, כמו שכתב הרשב”א (ח”ג שצ”ג) “אם אתם מעמידין הכל על הדינים הקצובים בתורה, שלא לענוש אלא כמו שענשה התורה בחבלות, וכיוצא בזה, נמצא העולם חרב… וכל שכן בחוצה לארץ שאין דנין בה דיני קנסות… ונמצאו קלי דעת פורצין גדרו של עולם ונמצא העולם שמם”.
ולכן, מאז ומעולם, היו סמכויות למלך ולסנהדרין, להלקות מחוץ לשורת הדין לפי צורך השעה. כך לדוגמה כתב הרמב”ם לגבי רוצחים המטשטשים ראיות (רמב”ם מלכים פ”ג הלכה י) “יש למלך רשות להרגן ולתקן העולם כפי מה שהשעה צריכה, והורג רבים ביום אחד, ותולה ומניחן תלויים ימים רבים להטיל אימה ולשבור יד רשעי העולם”.
אחד המקורות המרכזיים לסמכות הייחודית הזו נמצאת במימרה קצרה המובאת בדפים שאנו לומדים. הגמרא מצטטת את הברייתא הבאה: “רבי אליעזר בן יעקב אומר שמעתי שבית דין מכין ועונשין שלא מן התורה, ולא לעבור על דברי תורה, אלא כדי לעשות סייג לתורה” (ראו רש”י אצלנו ובמאירי).
דין זה רלוונטי עד לימינו אנו. הוא מופיע בשולחן ערוך (חו”מ סימן ב’), ורבנים בדור האחרון (ראו לדוגמה אצל הרב אלישיב, קובץ תשובות ג’ רל”א) התבססו על דין זה בכדי לחייב ללכת להתלונן בפני הרשויות על אדם שחשוד כפוגע וכדומה.
כדאי לשים לב כי השמועה נמסרת לנו מרבי אליעזר בן יעקב, שחי בסוף בית המקדש השני, והוא מעביר מסורות רבות מדורות שלפניו, כך שייתכן שהוא מדבר על סנהדרין שעוד דנה דיני נפשות, ולכן היה אפשר לטעון כי כל הסמכות ‘לענוש שלא מן הדין’ היא רק לסנהדרין שיכולה להרוג ולהכות על פי דין תורה, אבל בתי דין בזמן מאוחר יותר שסמכותם מוגבלת ביותר (אפילו דיני קנסות אינם יכולים לדון), גם לא יוכלו ‘להכות שלא מן המשפט’.
ואכן כך סבר הר”ן בחידושיו (סנהדרין כז). לדעתו, כשאנו רואים בגמרא סיפורים על אמוראים שדנו בהוראת שעה, זה נובע מכך שהם קיבלו סמכות מהמלך, כלומר, הם עושים זאת מדין ‘המלכות’ שאחראית על ישובו של העולם, ולא ממעמדם כ’בית הדין’.
הר”ן בדרשה מפורסמת (דרוש י”א, דרשות הר”ן) סבור כי המלך הוא זה שמופקד על הענישה ליצירת סדר חברתי, ורק המלך הוא זה שמותר לו לסטות מדין התורה. הר”ן מכנה זאת ‘משפט המלך’, בניגוד ל’משפט התורה’. ולכן הר”ן שואל על הגמרא שלנו, איך ייתכן ש’בית דין מעניש מחוץ לתורה’, זה הרי התפקיד של המלך? הר”ן מציע שם כי בזמן שאין מלוכה לישראל, שופטי ישראל מקבלים את שני הכוחות גם יחד, גם ‘משפט התורה’, וגם ‘המשפט על פי הדין’.
בפתח הדברים הבאנו את דברי הרמב”ם הנוגעים לסמכות המלך לחרוג מדין תורה. הרמב”ם הדגיש שם שהמטרה היא “לתקן העולם”. כשהרמב”ם מדבר על הסמכות לחרוג משורת הדין אצל הדיינים (פרק כד מהלכות סנהדרין, ד) הוא מדגיש כי המטרה היא “לעשות סייג לתורה, כיון שרואים בית הדין שפרצו העם בדבר”, כלומר, גם המלך וגם השופט יכולים לחרוג משורת הדין, אך מטרותיהם שונות מעט, המלך בכדי לתקן עולם, והסנהדרין בכדי לשמור על רמתו הרוחנית של העם.
היכולת לחרוג מדין התורה היא יכולת עדינה, ובשולחן ערוך נפסק שהיא מסורה לגדול הדור או לטובי העיר שהציבור קיבל עליו. הרמב”ם מדגיש כי בכל הדברים הללו יש לפעול לשם שמים, ולהקפיד על כבוד הבריות והתורה, שכן “אין כבוד התורה אלא לעשות על פי חוקיה ומשפטיה”.
