“אם תסדר את החדר, תקבל ממתק”, “אם תכין שיעורי בית, תוכל לשחק במחשב”. משפטים כאלה נשמעים בבתים רבים ובמיוחד בתקופה זו בה נדרשת עזרה משמעותית בבית, והם נובעים מרצון טוב לעודד התנהגות חיובית. אבל האם זו באמת הדרך הטובה ביותר לבנות מוטיבציה אצל ילדים? המחקרים מלמדים שלא.
כשאנחנו מתמקדים בפרסים ומבצעים, אנחנו למעשה מחנכים את ילדינו להיות תלויים בגורמים חיצוניים כדי לפעול. זה עובד לטווח הקצר, אבל יוצר בעיה משמעותית לטווח הארוך: הילד לומד לפעול רק כשיש תגמול חיצוני. ברגע שהפרס נעלם, נעלמת גם המוטיבציה.
יתרה מזאת, מחקרים מראים שמתן פרסים על פעולות שהילד היה עושה ממילא, עלול דווקא להפחית את המוטיבציה הטבעית שלו לאותן פעולות. למשל, מתן פרס על תפילה ״טובה״ לילד שאוהב להתפלל פוגע במוטיבציה הפנימית שלו!
תשאלו כל נער האם כדי לדחוף אותו לפעולה כדאי ״לשחרר״ ולסמוך עליו, או לתת לו עליה פרס. נסו את זה: תנו לילדים לתכנן אירוע, הקציבו להם סכום כסף ותנו להם מרחב לתכנן את התכנית. עזרו להם להתנהל עם חילוקי דעות וחלוקת תפקידים ביניהם (אם יש צורך) ותראו שהמוטיבציה שלהם תהיה הרבה יותר גבוהה מאשר כל פרס.
הסיבה היא, שהדברים החשובים ביותר לכל אדם באמת (בדומה לאוכל שמזין באמת) הם שייכות, עצמאות, ומשמעות. כשילד מרגיש שהוא חלק משמעותי מהמשפחה, כשהוא מבין שיש לו תפקיד חשוב בבית, וכשהוא חווה את התוצאות הטבעיות של מעשיו דרך ההתפתחות האישית שלו – נבנית אצלו מוטיבציה פנימית חזקה.
מאידך, בואו ניקח לדוגמה את סידור החדר. כשאנחנו מבטיחים פרס על סידור החדר, המסר שעובר הוא שזו פעולה לא נעימה שצריך “לשרוד” כדי לקבל משהו טוב, ואף ילד ואדם לא יעשו פעולת ״הישרדות״ בלי פרס משמעותי. שינוי סוג המוטיבציה מ״ג׳אנק פוד״ למוטיבציה ״מזינה״ הוא לא קסם רגעי אלא תהליך הדרגתי שדורש טיפה קשב וסבלנות.
תהליך דומה קורה עם שיעורי בית. במקום להתנות משחק במחשב בהכנת שיעורים, אפשר לתת לילד אחריות על ניהול הזמן שלו. “מתי לדעתך הזמן הטוב ביותר להכין שיעורים? איך נוכל לארגן את הערב כך שתספיק גם ללמוד וגם לשחק?” שיחה כזו מפתחת אצל הילד הבנה של ניהול זמן ואחריות אישית.
המפתח הוא לתת לילדים תפקידים משמעותיים בבית, תפקידים שמראים להם שהם חלק חשוב מהמשפחה ולאט לאט לשדרג להם את מרחב האחריות בדברים חדשים שמראים לילד ״גדלת. אני כבר סומך עליך יותר מבעבר״. זה יכול להתחיל מגיל צעיר מאוד: ילד בן שלוש יכול להיות אחראי על סידור דברים מסוימים בשולחן השבת, ילדה בת חמש יכולה להיות אחראית על קיפול דברים קלים כמו מגבות. כשהתפקיד מותאם ליכולות, והילד מרגיש שסומכים עליו – המוטיבציה צומחת באופן טבעי.
בנוסף, כדאי לעבד עם עצמנו שעצמאות אינה מתנגשת עם סמכות הורית. להפך, כשאנחנו נותנים לילדים מרחב לקבל החלטות ולקחת אחריות בתוך גבולות ברורים, אנחנו מחזקים את הקשר ואת האמון ההדדי. ילד שמרגיש שסומכים עליו נוטה יותר להקשיב ולשתף פעולה גם במצבים מאתגרים וזו מנהיגות הורית אמיתית ומעצבת. זו סמכות מן הסוג שאנחנו רוצים לפתח.
ההבדל בין מוטיבציה חיצונית (פרסים) למוטיבציה פנימית (אחריות ועצמאות) ניכר במיוחד בטווח הארוך. ילדים שרגילים לפעול רק בשביל פרסים, מתקשים לפתח משמעת עצמית ואחריות אישית. לעומתם, ילדים שגדלו עם תחושת אחריות ועצמאות, מפתחים יכולת טובה יותר לנהל את זמנם, לקבל החלטות, ולהתמודד עם אתגרים.
זה לא אומר שאסור לתת פרסים בכלל. פרסים יכולים להיות כלי חינוכי מועיל כשמשתמשים בהם בחוכמה ובמידה לצורך ״קפיצה״ בתחושת המסוגלות (כשילד לא מאמין בעצמו, הפרס ״עוזר״ לו להאמין). אך הבסיס צריך להיות פיתוח תחושת המסוגלות והערך העצמי של הילד דרך מתן אחריות ועצמאות.
אז איך מתחילים? בקטן. בוחרים תחום אחד שבו אנחנו מוכנים לתת יותר אחריות לילד. מקשיבים לרעיונות שלו, נותנים לו מרחב לטעות וללמוד מהטעויות, ומביעים אמון ביכולת שלו. לאט לאט, ככל שהילד מרגיש יותר בטוח ומסוגל, אפשר להרחיב את תחומי האחריות.
המטרה שלנו כהורים היא לגדל ילדים עצמאיים, אחראיים ובעלי מוטיבציה פנימית חזקה. זה תהליך ארוך שדורש סבלנות, אבל התוצאות שוות את ההשקעה. כי בסופו של דבר, אנחנו רוצים שילדינו יפעלו מתוך הבנה והנעה פנימית, לא מתוך תלות בפרסים חיצוניים.
ואולי זו המתנה הגדולה ביותר שאנחנו יכולים לתת לילדינו – האמונה ביכולת שלהם להיות אחראים ועצמאיים. גם אנחנו נהנה ממנה במוטיבציה ובאחריות שלהם על המרחב המשותף.
בהצלחה!
שניאור
