שיתוף

מעבר למסגרת: הסכנה בחינוך טכני

מה יקרה אם נאבד את העומק הרוחני ואת החיבור הפנימי לתורה, לאלוקים, ולעצמנו?

שיתוף

לאחרונה אני פוגש יותר ויותר בחורי ישיבות שמתנהגים בדיוק כפי שאנחנו מצפים מהם: הם מגיעים בזמן לבית המדרש, יושבים מול הגמרא, לא יוצאים בשיעורים, ועומדים בכל הדרישות הטכניות. לכאורה, הצלחה חינוכית מושלמת. אבל לאנשי חינוך עם קצת נשמה ועין בוחנת, נראה שמשהו חסר.

כשאני מנסה לשוחח איתם על ערכים, על משמעות, על החלומות שלהם לעתיד – אני נתקל בריק מטריד. הם יודעים בדיוק מה צריך לעשות, אבל לא מבינים למה. הם מצייתים למסגרת, אבל לא מחוברים לתוכן. הם הולכים בתלם, אבל נשמתם לא שם. ובעיקר, הם לא יודעים לחלום – בשפת הישיבות: אין להם ״שאיפות״.

חז”ל מלמדים אותנו שעם ישראל נגאל ממצרים בזכות “שלא שינו את שמם, לשונם ולבושם”. אך מה משמעות הדברים לדורנו? האם די בשמירה על סממנים חיצוניים? מה יקרה אם נקפיד על הלבוש, על השפה ועל השמות, אך נאבד את העומק הרוחני, את החיבור הפנימי לתורה, לאלוקים, ולעצמנו?

זוהי תוצאה של מה שאני מכנה “חינוך טכני” – חינוך שמתמקד במסגרת, בכללים ובציות, אך מזניח את העיסוק בערכים, באידיאלים ובמשמעות. בעולם התורה והמצוות, התופעה הזו מקבלת משנה חומרה.
אנחנו רואים בחורים שלומדים תורה רק כי זה מה שמצפים מהם, או גרוע מזה – רק בשביל לקבל דירה או שידוך טוב. אנחנו פוגשים נערים שמתפללים באופן טכני, בלי שום חיבור או כוונה. גם אצל הבנות הדבר הזה קיים ולא מעט, בקיום מצוות כנורמות, או בשמירת צניעות וכדומה.

חז”ל אמרו “מתוך שלא לשמה בא לשמה”, אבל המילה “בא” מבטאת תהליך חינוכי מכוון ועמוק – לא משהו שקורה מעצמו. בלי עבודה חינוכית מכוונת, ה”שלא לשמה” עלול להישאר לנצח.

חינוך כזה מייצר תלמידים שיודעים איך להתנהג, אך לא מבינים מדוע. הם לומדים לציית, אך לא לומדים לחשוב. הם מפתחים מיומנויות, אך לא מפתחים זהות, וכשמשהו זז או משתנה הם מתבלבלים.
הסכנה בחינוך כזה עמוקה ומרחיקת לכת. כשאנחנו מחנכים רק למסגרת, אנחנו מגדלים דור שעלול להתמוטט ברגע שהמסגרת נחלשת. במבט של מאקרו ולאורך זמן – זה מפרק חברה. ראינו את זה בתקופת הקורונה – בחורים רבים שהצליחו מצוין במסגרת הרגילה, התקשו מאוד כשנדרשו לנהל את זמנם ולמידתם באופן עצמאי.

יתרה מזאת, חינוך ללא עומק מייצר בוגרים שעלולים להיות פגיעים מאוד להשפעות שליליות. כשאדם לא מחובר לערכים עמוקים ולתפיסת עולם מגובשת, הוא עלול להיסחף אחרי כל רוח מצויה. הוא עשוי לציית באופן עיוור לסמכות, או להיפך – להתמרד ללא הבחנה כשהלחץ החיצוני נחלש.

אז איך נזהה את הסימנים לחינוך טכני? ומה הם הכלים שיעזרו לנו לבנות חינוך עמוק ומשמעותי? איך נוכל לפתח דור שלא רק מציית למסגרת, אלא גם מבין ומתחבר לערכים שמאחוריה? בשבוע הבא נעסוק בדרכים המעשיות ליצירת חינוך שנוגע בנשמה, מעורר השראה ומצמיח אישיות שלמה.

בהצלחה!
שניאור

למאמרים נוספים של

למאמרים אחרונים

דילוג לתוכן