בפרשת חיי שרה אנו קוראים: וְהָאִישׁ מִשְׁתָּאֵה לָהּ מַחֲרִישׁ לָדַעַת הַהִצְלִיחַ ה’ דַּרְכּוֹ אִם־לֹא (כד, כא). רבינו בחיי מפרש באופן מעמיק: “והתחיל לומר והאיש משתאה, כלומר מתעכב ושוהה בשבילה, כי היה מתכוון ומתבונן בענין המלאך שהובטח עליו מתוך שהיה רואה הצלחת המעשים”. ביאור דבריו מלמד שאין זו לשון של תמיהה או חיפוש, אלא לשון שהייה והתבוננות. אליעזר ראה את נוכחות המלאך בהצלחת מעשיו, ועמד להתבונן בדבר.
הרמב”ם בהלכות דעות (פ”ב ה”ג) מביא: “אמרו חכמים הראשונים, כל הכועס כאילו עובד עבודת כוכבים”. מפרשי הרמב”ם התקשו למצוא את מקור הדברים, אך בפירוש המשניות לאבות (פ”ב מ”י) הוא מבאר: “וכבר הפליגו לגנות הכעס והרגזנות, והחזק שבדבריהם אמרם ‘כל מי שכועס כאילו עובד עבודת כוכבים’, וסמכוהו לאמרו ‘לא יהיה בך אל זר ולא תשתחוה לאל נכר’, רוצה לומר, ששני הדברים אחד”.
כאשר אדם חי ברוגע ושלווה נפשית, הוא חי באמונה צלולה. לעומת זאת, כשאדם חי בכעס, מוחו מתערפל ומתכווץ, הוא מאבד את שלוות נפשו, וכתוצאה מכך – את האמונה הברורה בבורא. חשוב להבין: לא השאלות הן שמביאות לכעס, אלא הכעס הוא שמוביל לשאלות ולספקות.
דוגמה מאירת עיניים לכך נמצאת בפרשת וירא – בסיפור גירוש הגר. כאשר היא משולחת מבית אברהם, היא כועסת, ובאותו רגע, כפי שמציינים חז”ל, היא “חוזרת לגילולי בית אביה”. אך לא זה ההפסד היחיד – בשל כעסה, היא מאבדת את המים שברשותה, כמעט מאבדת את חיי בנה, ואף מאבדת את צלילות דעתה ומתבלבלת בדרכה.
רמ”ד וואלי, תלמיד הרמח”ל, מוסיף תובנה עמוקה: הגר לא ראתה את המעיין שהיה ממש מול עיניה, פשוט מפני שהייתה שרויה בכעס. רק כאשר הקב”ה שמע לקול תפילת הנער, והמלאך התגלה להגר, היא השתחררה מכעסה ומצוקתה. או אז, בשובה ליישוב הדעת, נפקחו עיניה וראתה את המעיין שהיה שם כל העת.
כשאדם מחפש אחר אבדתו, הדבר נובע מכך שלא זכר היכן הניחה, או שמלכתחילה לא הניחה במקום בטוח וראוי – סימן לחוסר יישוב הדעת. הסגולה לכך, ואולי אף תוכחת מוסר, טמונה בפסוק “ויפקח אלוקים את עיניה” – כאשר חיים במנוחת נפש, רוגע ואמונה, אין מאבדים דבר. הגר, בכעסה, כמעט איבדה את היקר מכל – חיי בנה.
לעומתה, אליעזר עבד אברהם עומד “משתאה”. משמעותי הדבר שהכתוב אינו מכנה אותו בשמו אלא “האיש” – להראות שהגיע למדרגה אחרת של אדם החי באמונה ורואה ניסים. אך כדי לראות ניסים, נדרש יישוב הדעת, ללא כעס או כל רגש סוער אחר המערפל את הנפש. לכן הוא משתהה, ומתוך כך זוכה לראות את ההשגחה האלוקית במלוא תפארתה.
לקח זה חיוני במיוחד בימינו, בעת ויכוחים על אמונות ודעות. אין תועלת בוויכוחים הנערכים מתוך כעס, שכן אז מאבדים את התבונה והמנוחה הנדרשות להבנה אמיתית. רק כאשר שיחה מתקיימת מתוך רוגע וכבוד הדדי, מנוחת הנפש מאפשרת שימוש ראוי בדעת ובדיבור, ומובילה לתוצאות מועילות.
